| ארבע אבות נזיקין בטלוויזיה |
|
|
|
מאמר מאת הרב אלישע אבינר ניתן למנות "ארבע אבות נזיקין" בצפייה בתוכניות הטלוויזיה: א. גירוי יצרי. רמת הצניעות של תכניות הטלוויזיה איננה גבוהה במיוחד. בשולחן ערוך מצויה הדרכה כללית ביחס לספרות העוסקת ב"דברי חשק": אסור לעיין בה משום "מגרה יצר הרע" (או"ח סי' שז טז). כלומר, אסור לאדם לקרוא או להביט בכל דבר המגרה את יצרו. בעידן של מתירנות גואה, חשופים בני הנוער לגירויים מתמידים, העלולים ליצור אצלם מתח שלילי ומועקה נפשית מצטברת וחבל בטוהר נפשם. תכניות הטלוויזיה משמשות נדבך מרכזי ביצירת גירויים שליליים בתחום יצר העריות. לא זו אף זו. במוסדות חינוך רבים ממעטים בחינוך לחיי המשפחה מטעמי צניעות ומתלבטים לפני כל אמירה שיש בה אפילו מגע עקיף עם נושאים אינטימיים. בו בזמן, עוברים בני הנוער "סדרות חינוך" ארוכות וגדושות, הכוללות הדגמות חיות בטלוויזיה. התמונות מחיי המשפחה המוקרנות שם, רחוקות מאוד מתמונת חיי המשפחה היהודית הן מצד תוכנן והן מצד סגנונן. לעיתים אין ביניהם אפילו מכנה משותף זעיר. החינוך התיאורטי, העדין והזהיר, של מוסדות החינוך איננו מסוגל להתחרות עם עוצמת המסרים החזותיים, המוחשים והישירים, שהטלוויזיה מספקת. וכך, מצוידים במטען המעוות על חיי המשפחה שצפו בו, ילכו בנינו ובנותינו בעוד שנים ספורות לבנות את ביתם, את התא האישי המשפחתי שלהם. זהו מתכון לתקלות מרובות. ב. העדר "דרך ארץ". רבות מתוכניות המלל בטלוויזיה אינן מציגות דו שיח תרבותי ונעים בין מתדיינים אנושיים אלא מציגות מופע של התאגרפות מילולית, הכולל התפרצויות הדדיות, סתימת פיות, לעג, רדידות וכו', וטיפול אובססיבי בנושאים שהם מוקצים מחמת מיאוס. "דרך ארץ קדמה לתורה". תכניות אלו לא רק שהן חסרות תורה אלא אף דרך ארץ אין בהן. באותה מידה הן אינן מומלצות ליהודי הנאמן לתורת משה ולנכרי המבקש לדבוק במוסר כלל אנושי. ג. "מושב לצים". גם אם אין בתוכניות טלוויזיוניות קטעים בלתי צנועים וא לא התאגרפות מילולית מכוערת, עדיין יש לבדוק קריטריון נוסף כדי להתיר לה לבא בקהל. יש לבדוק מהו טיב המסרים שעולים מהתוכנית, איזה עולם תרבותי משתקף דרך התוכנית, ההצגה או הסרט? עולם של קדושה ושל מוסריות, או עולם של חומרנות ונהנתנות? עולם של עמל או עולם של הוללות? מהו ההוואי התרבותי המתואר בתוכנית? בחז"ל (ע"ז י"ח:) מובאת תוספתא המונה רשימה ארוכה של בילויים ומגדירה אותם "מושב לצים". וזו לשונה: "תנו רבנן: ההולך לאיצטדיונין ולכרקום וראה שם...בוקיון ומוקיון ומוליון ולוליון ("כולם מיני ליצנים הן" - רש"י)...הרי זה מושב לצים". ועל כך נאמר בפרק הראשון של תהילים "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים...ובמושב לצים לא ישב". האם חז"ל פוסלים כל צורת בילוי? האינם מכירים בצורך האדם להתאוורר מידי פעם? - אין כל ספק שמותר ואף מומלץ להתאוורר. עבור האדם המודרני, החי חיים מלאי מתחים, זהו צורך חיוני. אבל הצגות הליצנים המוזכרות בחז"ל לא תרמו רק להפגת מתחים שבחיים אלא גם להובלת הווי תרבותי אשר נוגד את רוח התורה. הן הציגו עולם של ליצנות, של נהנתנות, של חוסר רצינות, של בטלה. חז"ל שם מצטטים את סיומו של הפסוק "ובמושב לצים לא ישב...כי אם בתורת ה' חפצו", ומסבירים: "הא למדת שדברים הללו(= בוקיון, מוליון...) מביאין את האדם לידי ביטול תורה". דברי חז"ל תמוהים, וכי איננו יודעים שמי שצופה בהצגה של ליצן או של שחקן, מתבטל באותה שעה מלימוד תרה?! אלא כוונת חז"ל היא שהצופה בהם עלול להיות מושפע מאידיאולוגיה של ביטול תורה, מאידיאולוגיה הרואה בזמן מצרך זול המיועד לבזבוז. ההסתייגות החריפה של חז"ל מביקור בהצגה של "בוקיון" ו"לוליון" לא הייתה בגלל ביטול התורה בשעת ההצגה עצמה אלא בגלל המשקע הנפשי השלילי שהיא הותירה אצל הצופה. ההצגה שיקפה נורמות חיים קלוקלות, היא ינקה מהשקפת העולם שהיתה רחוקה עד מאוד מהאידיאל התורני. חז"ל מתנגדים לבילויים שהמסר הכללי שלהם שלילי, גם כאשר הם אינם כרוכים בעבירה מסוימת. "מושב לצים" איננו מוגדר דווקא על ידי נוכחותם של לצנים או משתתפים רבים. בשו"ע (או"ח שז טז) מוזכר שגם קריאה בספרים מסוימים היא "מושב לצים" למרות שהקורא מתבודד לבדו עם ספרו. ספרים, תכניות טלוויזיה וצורות בילוי אחרות, מוגדרים כ"מושב לצים" כאשר הרוח הנושבת בהם מרחיקה את האדם |
| < קודם | הבא > |
|---|
