| סיפורה של שרון ב. |
|
|
|
בימים אלה אנחנו מציינים מלאת שנה להוצאתה של הטלוויזיה מביתנו.
(בעצם היא לא יצאה, היא עומדת מנותקת בארון בפינת האוכל; אחרי מספר שבועות של קריז, כשבאה לבקר את מרים חברה שלה מהגן וביקשה "לראות טלוויזיה", לקחה אותה המכורה-בגמילה לפינת האוכל, הצביעה ואמרה: "הנה, תראי"...). האם זה קל? זה לא. חסרים לנו סרטים מדי פעם, וגם לבהות באיזה סיטקום מטופש בסוף יום עבודה-ילדים יכול לאוורר כמה תאים במוח. האם זה באמת גמל מההתמכרות? כמו כל התמכרות, כנראה שלא. כשמרים, וגם הבנים הגדולים יותר, מגיעים לבית סבא-סבתא, הם בהחלט רואים שם טלוויזיה. אבל פחות, הרבה פחות מאשר בעבר. ובבית? אין מה להשוות. הילדים חזרו לשחק. זה עם זה, כל אחד עם עצמו, עם חברים, בבית, בחצר, בחוץ. לא בבהייה פסיבית אלא במשהו קצת יותר פעיל, המשתף עוד חושים ואיברים. השאלה עולה מדי פעם, והמאזן הכללי מוחץ וברור - הטלוויזיה נשארת מנותקת. חוץ מהילדים, גם ההורים יצאו מאד מורווחים מהעניין. האלימות הגודשת לא מתנפלת לתוך המרחב המשפחתי, שטיפת המוח הפרסומית מתדלדלת מאד, הספקי קריאת הספרים עלו פלאים, ואבא ואמא אפילו מדברים מדי פעם בשעות הערב זה עם זו, רחמנא ליצלן... עוד סיפור של נגמלת מהטלוויזיה: ואני חשבתי שאנחנו השתגענו...מסתבר שאנחנו לא הראשונים שעשינו זאת. לפני כשבועיים הוצאנו את הטלוויזיה מהבית - ואנחנו עוד כאן. כל מי ששומע - לא מבין! אבל איך אפשר?! ואיך אתם מסתדרים? ואיך הילדים? כמה זמן כבר? מסתבר שאפשר לחיות בלי. ולמה עשינו זאת? כי כבר הגענו למצב שברגע שהעיניים נפקחות - כל אחד מודיע שהוא /היא רוצה לראות משהו אחר, וכשאבא מתעורר ואומר בוקר טוב - אין התייחסות כי שניהם (הגדולים) דבוקים למסך, ובערב כשסופסוף יש זמן בלי הילדים, אז כל אחד בוהה במסך מספה אחרת או שמתווכחים על מה לראות, והולכים לישון מאוחר... ועכשיו יש לנו זמן לדבר, להיות יחד, לקרוא, לישון קצת יותר, ולהרגיש שאנחנו עושים משהו טוב למען עצמנו, כזוג וכהורים. |
| < קודם | הבא > |
|---|
