| "היום בו ניתקנו את הטלוויזיה". |
|
|
|
הסיפור מופיע בספר "צוהר", מאת זמיר כהן "את הסיפור הבא מצאנו בעיתון אמריקני המתפרסם במדינת פלורידה: המעשה המאלף כיצד הצליחה משפחתו של מייקל אשקראפט להתגבר על עצמה - "היום בו ניתקנו את הטלוויזיה". "היתה זו תכנית חינוכית כביכול, שעוררה אותנו לנושא. בנינו התאומים, שהיו אז בני שש, היו צופים מרותקים למכשיר. בעקבות התכנית, נהגו לבעוט זה בזה עד שאחד מהם היה פורץ בבכי... היות שלא עלה בידינו לשבור את המשחק הפראי שבעקבות התכנית, למרות כל האמצעים הרגילים של שכנוע, פרסים ועונשים, שללנו מהם את הצפייה בתכנית במשך שבוע על ידי שהורדנו את המכשיר למרתף. התגובה הראשונה של התאומים, ושל אחותם הקטנה, הייתה - תדהמה. אחר כך הייתה הצגת חרטה, ולאחריה - יומיים של תחינות ובכיות. תנו לנו לצפות בטלוויזיה, במה שלא יהיה, בבקשה. במשך תקופה מסויימת נהגו הילדים להתגודד ליד קצה המדרגות המוליכות אל המרתף, ולפעמים גם היו יורדים בהן כדי להתבונן במכשיר שנח תחת כיסוי. הם לא היחידים התקשו לוותר עליו. גם אנחנו... למעשה, הרחקת הטלוויזיה הצליחה כל כך עד שבאתי לספר לכם: הגעגועים הם חזקים. לא לטלוויזיה. לשעות של החופש ממנה. זה לא התרחש ביום הראשון וגם לא ביום השני של הפרידה. אבל לקראת היום השלישי ניתן היה להרגיש למרבה התימהון, תשובה חדשה: לקרוא ספר, לדבר עם המשפחה, להזמין את השכנים, להעיף עפיפון. בהעדר הטלוויזיה, גילו הילדים מה נמצא בחצר האחורית של הבית. הנערים נהנים לקפץ על הטרמפולינה שנמצאת שם. אחותם מאושרת לשבת בבית על ענפי העץ ולשחק בבובות. בימים קרים, היא יושבת בבית ומציירת, פותרת חידות או שרה. הבנים משחקים במשחקים שונים. בהזדמנות אחרת, המציאו הצגה. כל אלו היו דברים שלא היו מתרחשים כל עוד המכשיר היה בבית". זה היה סיפורה של משפחה אמריקנית שנחלצה מן ההתמכרות - וגילתה עד כמה יפים החיים ללא שיעבוד למכשיר שמכתיב את קצב החיים בתרבות המערבית. האם ישכילו אמריקנים אחרים ללכת בעקבותיה?" מתוך מעריב235: מי בכלל צריך טלוויזיה? בגרמניה מתברר, מסתמנת מגמה של מרד טלוויזיה: אלפי אזרחים זורקים כל חודש את הטלוויזיה שלהם, פתאום הם מגלים שיש גם חיים עוד לא מדובר במגיפה, אבל בתופעה שמתחילה למשוך את תשומת לב הסוציולוגים ומנהלי ערוצי השידור בגרמניה. מדי חודש מחליטים כמה אלפי אזרחים בגרמניה לזרוק את מכשיר הטלוויזיה לפח הזבל ולחיות בלי הבהייה האינסופית באקרן, עליו מתרוצצות דמויות קטנות מהחיים. "זה היה קשה, אבל כדי להציל את חיי הנישואין שלי הייתי חייב לזרוק את המכשיר לזבל". הצהיר האנס וואדר, זמר ידוע, שהעיד על עצמו כ"מסומם טלוויזיה" שהשתחרר מההתמכרות בעקבות אולטימאטום של אשתו. "שנים סבלתי מנדודי שינה", סיפר טילו וואשקה מאולדנבורג לשבועון "יו יו", חקרתי את העניין והגעתי למסקנה שזה בגלל הצפייה הארוכה בטלוויזיה. זאת התמכרות, בדיוק כמו אלכוהול או סמים. והכי גרוע, מרוב בהייה, אתה נהיה פאסיבי, לא מסוגל לחשיבה עצמית ומקבל את כל מה שיוצא מהקופסה הזאת כאמת לאמיתה". וואשקה פירסם מודעה קטנה בעתון מקומי והופתע לקבל 20 מכתבי תשובה מאזרחים שחושבים כמוהו. ביחד הם תכננו פעולות חברתיות ותרבותיות כאלטרנטיבה לטלוויזיה, ולטענתם, הם חיים באושר רב מהרגע שהכריזו על "מרד בהייה". "הילדים שלי, רוברט ואילקה, גילו פתאום כשרונות יצירתיים, גילינו מחדש את הספרים, המשפחה מלוכדת והזוגיות של רעייתי אנט ושלי פורחת", הוא אומר. לפחות 1. 5 מליון גרמנים לא מחזיקים במכשיר טלוויזיה, ולא בגלל בעיות כספיות, אלא מבחירה חופשית", מציין מכון מחקר במאנהיים. סוציולוגים שבדקו את התופעה מדגישים כי סרבני הטלוויזיה נמנים על המעמד הבינוני הגבוה, ומתאפיינים ברמת אינטילגנציה גבוהה מהממוצע. מומחי תקשורת טוענים כי התופעה רק תתחזק. החוקרים ממאנהיים שבדקו את התופעה, טוענים כי הנטיה להתעלם מהטלוויזיה, או לצפות בסלקטיביות רבה, אופיינית גם לצעירים בעלי רמת משכל מעל לממוצע, שהיו, מגיל צעיר, חשופים לאלפי שעות שידור בטלוויזיה. הסלבריטי הראשון שהכריז על מרד טלוויזיה, חלקי אמנם, היה הלמודט שמידט, מי שכיהן כקאנצלר גרמניה. בשנות ה - 70. "אני ממליץ לאזרחים לסגור את המכשיר לפחות יום אחד בשבוע", אמר שמידט כבר ב - 1978, "תראו איזה נפלאות זה יחולל בחייכם". מחקר שנעשה בשוויץ מראה כי תופעת הבריחה מהטלוויזיה מפותחת מאד בארץ האלפים: שבעה אחוזים מאזרחי המדינה, אחת העשירות בעולם, חיים בלי מכשיר טלוויזיה בסלון. 4 סיפורים אישיים קטנים מספרת מיכל ד. : התקלקלה לי האנטנה עד עכשיו קלטתי ערוץ 1 לא רע וערוץ 2 בשלג. עכשיו אני לא מצליחה לקלוט כלום. כך כבר שבועיים. לקח לי זמן להתרגל שאין לי טלוויזיה לבהות בה בערב (אחרי עבודות רס"ר ) - הלכתי לחדר הצפייה ו...אין טלוויזיה וכך קרה לי גם למחרת. חשבתי מה לעשות. התחלתי לקרוא יותר, לדבר יותר עם בן הזוג בערבים ו...התרגלתי. ולילדים...לקח אפילו פחות זמן להתרגל. אחרי יום הם לא ביקשו לראות (למעט קלטת פעם ביום) והיום גם את זה כבר לא. חשבתי: כשנגיע לסבתא הם וודאי יתנפלו על הטלוויזיה בעלת שבע מאות הערוצים. זה לא קרה. |
| < קודם | הבא > |
|---|
