| סיפורים אישיים |
|
|
|
פתיח לסיפורים אישיים "תודה לאל שאין טלוויזיה, מעולם לא היה דבר שעודד אותי כל כך לעשות פעילויות אחרות" לאייל וליודפת גלס מחיפה, סיפור מעניין על מה שהביא אותם להוציא את הטלוויזיה מחייהם. מספר אייל: "קשה להצביע על גורם מרכזי שהביא אותנו לצעד זה. מה שהפריע לי כבר מן ההתחלה, היה בזבוז הזמן הגדול. מהרגע שמגיעים הביתה מדליקים את המכשיר, אם צריך או לא צריך. זו מן התנייה, שכאילו אין עליה שליטה. לפני כשנתיים יצאנו להודו, לטיול שהבטחנו לעצמנו מזמן. במשך למעלה מחודשיים חיינו בלב השלווה ההודית, וחלק מהחווייה היא, שאתה אפילו לא מרגיש שחסרה לך טלוויזיה. כשאתה עוזב מדינה כזו, עולָה בך לפתע המחשבה: חיים כאן מאות מליוני בני אדם, והם מסתדרים יפה מאוד בלי טלוויזיה... גורם נוסף שוודאי היה לו חלק בהחלטה להוציא את הטלוויזיה: הספר "שיבוש תרבות" שהגיע לידינו. זהו ספר שאפשר לכנותו 'מחתרתי', שבו חושף המחבר כיצד שולטים בנו התאגידים הגדולים בעולם, ומאלצים אותנו לצרוך את מה שהם מציעים. בין השאר הוא מונה שם את הטלוויזיה, השולטת בַּצופים מבלי שהם חשים בכך. המבט המיוחד של המחבר על המתרחש בעולם המודרני גרם להפריה מחשבתית, שתרמה גם היא לעשות את הצעד. "הקש ששבר" אותי באופן אישי, היה ערב אחד בו מאוד רצינו לצאת מהבית ולשבת עם חברים טובים. אלא שאז נזכרתי לפתע בלימודים שלי בטכניון. אמרתי ליודפת: 'אני מצטער, אבל נזכרתי שיש לי מחר מבחן מאוד חשוב... אני מאוד רוצה לצאת, אבל אין לי ברירה: אני חייב ללמוד הערב'. ויתרנו על דבר שבאותו רגע היה די חשוב לנו, למען הלימודים שלי. והנה בסוף אותו ערב, עמדתי מתוסכל מול המציאות: לא למדתי מאומה, משום שצפינו בטלוויזיה... הבנתי באותו רגע, שהמכשיר הזה שולט בי; הוא פשוט 'חזק' ממני, ומאלץ אותי לוותר על דברים חשובים, למענו. למחרת הוצאנו את הטלוויזיה". מוסיפה יודפת: "האמת היא, שלא היו יותר מדי 'דיונים' בעניין. זה היה תהליך איטי שהלך והבשיל אצלנו, והתחזק במיוחד אחרי שהיינו בַּשקט של הודו. אישית, אני אוהבת מאוד מוזיקה, קולנוע ותיאטרון - אבל לא בטלוויזיה. כי כשהולכים לתיאטרון, הרי שבסוף ההצגה אתה חופשי לעשות כרצונך; יש איזה 'סוף' לעניין. ואילו כאן, גם כשיש לפעמים הצגה טובה, המכשיר פשוט משתלט עליך ב'טפטוף' בלתי פוסק: אתה 'חייב' לראות מה שמראים לפני, וגם מה שמראים אחרי - מעין שטיפת-מוח מתמשכת. כיום, כשאני נכנסת לחברים והטלוויזיה (כמובן) פועלת, ממש קשה לסבול את הרעש, את הקולות הרמים של הקריינים ברקע. זה נשמע כמישהו שעושה מאמץ נואש, למשוך את תשומת-לבך. ונקודה חשובה לאנשים נשואים: הזוגיות משתפרת מאוד ללא טלוויזיה... יש לך את כל הערב עם בן הזוג; לדבר על ספר שקוראים, וכדו'. זו תחושה עמוקה מאוד שאין לה מחיר. לא מזמן נסענו כמה זוגות לכינרת, וידידה שאלה בצחוק: "תגידי יודפת, גם אצלכם יש את השיחות האלה שמתחילות כשנכנסים לישון, ומסתיימות בארבע בבוקר?...". לפני שהספקתי לענות, התערבה חברה אחרת ואמרה: 'אַת לא יודעת שליודפת אין טלוויזיה? למה להם להתחיל לדבר ב-12 בלילה, כשיש להם את כל הערב?"... נגאלנו... לנו הייתה טלוויזיה מאז שנישאנו, עד שנת תשנ"ט. כיום, כשאנו משוחררים מן המכשיר הזה, אני שואלת את עצמי לפעמים, מה בכל זאת הביא אותנו להחזיק אותו מספר שנים בבית? ואני מגיעה לניתוח מעניין: הטלוויזיה היתה דרושה: א) לי עצמי. ב) לילדים. ובעצם, קשה לדעת איזו מן הסיבות היתה אמיתית יותר... א) במה שקשור אלי: כשהגענו לַישוב, חשתי את עצמי עוברת מן העיר הגדולה לאיזה 'כפר קטן'. לא רציתי להיות מנותקת מהמתרחש בארץ ובעולם, והטלוויזיה שידרה לי תחושה של התחברות; שכביכול, אני חלק מאיזו "חברה" דמיונית של צופים. מה שהחל להשתנות עם הזמן הוא, שהעולם האישי שלי החל להיות מלא יותר. לא הייתי זקוקה ל'עולם' אליו חיברה אותי טלוויזיה, כי בניתי לי 'עולם' מלא תוכן משלי: הלכתי יותר לשיעורים בישוב, חיזקתי קשר עם חברות, למדתי אומנות, ועוד. פתאום שמתי לב, שאין לי כל עניין, או זמן, לטלוויזיה. מצאתי עצמי שותפה להוויה תרבותית עשירה, בה הגעתי גם למיצוי יכולות אישיות שלי, וממילא, כל מה שריצד על המסך היה עלוב ודל לעומת תחושה זו. דומני, שרק לאחר שעברתי את התהליך הזה בתוכי, היה לי 'פנאי נפשי' לגלות מה המכשיר הזה גורם לילדים. ואולי זו נקודה חשובה, למי שרוצה לשכנע הורים להוציא את המכשיר מהבית לטובת הילדים: כל עוד המכשיר דרוש בעצם להורים, משום שהם עצמם לא התחברו עדיין להוויה אמיתית כלשהי - יִקשה עליהם לקלוט שהמכשיר גורם נזק. הם יסבירו שהטלוויזיה 'מעשירה' את הילדים ו'מפתחת' אותם, וש'חייבים להתמודד עם האתגר'... ואפילו כשיבינו שהטלוויזיה מזיקה לילדים - הם ידחיקו זאת באופן תת-הכרתי. בכל אופן, אצלי, התהליך התרחש כנראה בד-בבד: ככל שהילדים גדלו, הֵבנו שהמכשיר הזה לא יכול להישאר בבית, ובכל זאת חלף זמן נוסף עד שההחלטה הִבשילה סופית. ראשית, כשהילדים היו ממש קטנים, הטלוויזיה הציעה שוחד רציני מאוד: היא היתה ה"בייבי-סיטר" בשעות הצהריים. הייתי חייבת לנוח מעט, ולא יכולתי לעמוד בפיתוי. ושנית, כשהילדים קטנים, לא רואים את הנזק שמצטבר לאט. אך כשהם הגיעו לכיתות ג'-ד', חשתי פתאום שהחיים בבית 'מובלים' לכיוון שאיננו רוצים בו! בשעתו למדתי אצל הרב אברהם בהר"ן זצ"ל, ונזכרתי בכל השיחות שלו בנושא הטלוויזיה. כמה שהוא צדק! נחרדתי כשקלטתי, שעם האווירה שהטלוויזיה מטפטפת לביתנו אין סיכוי שילדינו ילכו בדרך שאני ובעלי רוצים. זו היתה תחושה קשה מאוד; כאילו שאתה על סף כישלון בלתי נמנע. ואז, יום אחד, ראיתי דברים של הרב אבינר שכתב בצורה נחרצת ותקיפה נגד הטלוויזיה, ואחרי כמה ימים, באקראי, שמעתי ב'ערוץ 7' שיחה על החומרה שבהחזקת הטלוויזיה. הדברים ממש חדרו לתוך-תוכי, ומה שהיה חושב ביותר: הם נתנו לי פתאום כוח ותקווה שאפשר לשנות! אמרתי לעצמי: 'זה לא מקרִי שראיתְ ושמעתְ את הדברים הללו!'. דיברתי עם בעלי, והוא בכלל לא התנגד. באותה עת הוא הלך לשיעורי תורה בשעות הערב, וממילא לא היה לו זמן לטלוויזיה. בוקר אחד, אחרי שהילדים הלכו לַמסגרות שלהם, הרמתי את הטלוויזיה ושמתי אותה במחסן. חיכיתי במתח לילדים, לראות את התגובה שלהם כשיחזרו; לומר את האמת: חששתי שתהיה תגובה קשה... להפתעתי, זה היה הרבה יותר פשוט: הם הלכו לַ"פינה הקבועה" - וראו לפתע שהיא ריקה! הגדולים אמרו משהו כמו: 'ידענו שזה יִקרה'. רק הקטנה מהגן "לקחה" את זה קצת קשה, בכתה כמה דקות - וזהו (היתה אז איזו תחרות-זמר של ילדים, ובמשך מספר שבועות הילדים הלכו לראות אצל השכנים, עד שהסדרה הסתיימה). מאותו יום, החלה רגיעה גדולה בבית: יש ארוחות סדירות ונורמאליות, ליד השולחן ולא ליד... הילדות העמיקו את הקשרים עם החברות, וכמובן, יש הכנת שיעורי-בית ברצינות ואפילו ב'כיף', ולא רק "אחרי שתיגמר התוכנית". זה היה לפני 5 שנים, ואנו ממש מאושרים על הצעד שעשינו. נשארה בעיה אחת: הביקור אצל ההורים. ההורים רוצים ש"הילדים יהנו", וגם הילדים רוצים לעשות נחת-רוח לסבא וסבתא... לשמחתנו, הורינו היקרים באו לקראתנו: אנו מגיעים עם קלטות וידאו משלנו - וכך שני הצדדים מרוצים... אגב: מדי פעם, מזדמן לי לראות טלוויזיה במשך מס' דקות - ואני נדהמת עד כמה היא השתנתה במשך שנים בודדות: התמונות הרצות במהירות מטורפת; הקריינות הצעקנית והזולה; הנושאים הרדודים, ועוד. במבט אחורה, התחושה שלנו היא ממש של אדם שנגאל. כן, גאולה, היא המלה המתאימה ביותר. דוד וגרשונית מלכא, בית אל |
| < קודם | הבא > |
|---|
