| נזקים לכישורים החברתיים |
|
|
|
הורים לעתים מסבירים מדוע הם מחזיקים טלוויזיה באומרם שהיא יוצרת הזדמנות ל"בילוי משפחתי" - כלומר, כולם באים וצופים בטלוויזיה "כמשפחה".
פרופ' אמריטה מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד וחברת האקדמיה הלאומית למדעים, חקרה תיאוריה זו והגיעה למסקנה204: "נראה שחיזוק הקשר המשפחתי באמצעות הטלוויזיה הוא חברתי במובן אחד בלבד: להיות באותו חדר עם עוד אנשים... האווירה השוררת ברוב הבתים היא של ריכוז שָתוּק בתכנית מצד בני המשפחה הנוכחים. אפשר להגדיר את חברתיות המשפחה הצופה בתכנית כ"נוכחות" יותר מאשר מעורבות, והמכשיר אכן שולט בחיי המשפחה כשהוא מופעל" אם לבת יחידה שהשתתפה במבצע "שבוע ללא טלוויזיה" בניו-ג'רסי, התבטאה ברגש, "בתי ואני גילינו זו את זו מחדש". אם אחרת אמרה, מזועזעת, "שלושת ילדי ממש שיחקו ביחד". קבוצת תלמידים שהשתתפו בניסוי הצהירו: "לשחק זה יותר כף מטלוויזיה", ואמרו שאף פעם לא יצפו עוד כל כך הרבה בטלוויזיה כמו לפני הניסוי. לפי דוחו"ת של ממשלת ארה"ב205, מקרים אלה אפייניים למדי; "הוכח כי צפייה ממושכת ותכופה בטלוויזיה מצמצמת את הפנאי ואת ההזדמנויות לבילוי חברתי בתוך המשפחה" אין תימה שכישוריהם החברתיים של הילדים מתנוונים כשהם רואים טלוויזיה במקום לשחק. בניסוי שביצע צוות מאוניברסיטת ניו אורליאנס206 מדדו את כישוריהם החברתיים של תלמידי כיתה א' ואחר ראיינו אותם כדי לקבוע כמה זמן מבלה כל ילד מול הטלוויזיה בכל יום. לאחר בקרה לנטרול שלל משתנים אחרים (השינה, הזמן שבילו עם בני גילם וחברי משפחתם, השכלת ההורים וכו') נמצא שהגורם המכריע לגבי כישורים חברתיים היה מיעוט צפיית הילד בטלוויזיה. אלה שראו פחות טלוויזיה היו בעלי הכישורים החברתיים הטובים ביותר. הפסיכיאטר ברונו בטלהיים משער שהטלוויזיה מנוונת את כישוריהם החברתיים של ילדים לא רק מפני שהיא שוללת מהם זמן משחק, אלא אף כי היא מרגילה אותם לגירויים של דמויות לא מציאותיות207: "ילדים שלמדו, או הורגלו, להקשיב בפאסיביות רוב היום לשיחה הקולחת על מסך הטלוויזיה, להימשכות הרגשית העזה אל מה שקרוי אישיות טלוויזיונית, תכופות אינם מסוגלים להתייחס לאנשים אמיתיים, כיוון שהם מעוררים רגשות כל כך פחותים-בעצמה מן השחקנים המיומנים" לאמיתו של דבר, לא רק האישיות הטלוויזיונית מעמידה בָּצֵל את האנשים האמיתיים. כל דבר אפשר להציג על המסך הקטן נראה כמלהיב יותר מעצמו בחיים האמיתיים. פרסומת מ-1999 למיני-ואן מסחרית מראה משפחה מאושרת בחופשה, נוסעים בנוף מהמם של הרים ומישורים. ההורים בולעים ביניהם את הנוף, בדממה. הילדים במושב האחורי גם הם שקטים, אבל מסיבה אחרת. זום-אין של המצלמה מגלה שהילדים מהופנטים למכשירי טלוויזיה אישיים המוצבים לפניהם. פרסומת דומה מ-1992. מראה מכשיר טלוויזיה ממותג מוצב על שולי הגראנד-קניון. על מסכו מוסרט אותו נוף שנמצאת ברקע. ילד נמשך למכשיר, מתעלם מן הטבע המרהיב שמסביבו. הוא, מצביע על המסך וצועק אל הוריו, "הי, ת'סתכלו, זה הגראנד קניון!" אם לילד יש טלוויזיה, מה מעניינים אותו מפלי הניאגארה, הגראנד קניון או כל דבר אמיתי אחר? |
| < קודם |
|---|
