| טלוויזיה וקשרי משפחה |
|
|
|
הטלוויזיה פוגעת גם בקשרים המשפחתיים שלנו ומפחיתים את חוויותינו כמשפחה כמו שכובל על כך ד"ר יגאל גליקסמן196: ככל שהטכנולוגיה משתפרת, זמן האיכות שאנו מבלים עם הזולת - עם המשפחה - מתקצר. לדעתי, המחשב והטלוויזיה גרמו לניכור ולהתרחקות. לפני שלושים שנה בני המשפחה עדיין נפגשו אחד עם השני לאורך שעות היממה. היום נמצא מצב כזה בעיקר במשפחות המסורתיות, אך לא בחילוניות. לאחרונות חסרה אווירת ה"ביחד" של יום שישי, של השבת ושל החג. השיפור בטכנולוגיה מגדיל את הנתק האישי. אנחנו יושבים מול הטלוויזיה בשתיקה - או משחקים לבדנו מול המחשב. גם התקשרות בעזרת האינטרנט אינה הופכת אותנו לחברותיים יותר. אנחנו ממשיכים להיות לבדנו, גם כשאנו מתכתבים עם העולם כולו. הטלוויזיה אהובה יותר מאבא בכתב עת וינאי סופר197 על בדיקה שנעשתה בצרפת אצל 3, 000 ילדים בגיל 2 - 5 הצופים תדיר בטלוויזיה, ונמצא ש- 44% מהנשאלים השיבו תשובה מעוררת מחשבה: "הטלוויזיה אהובה יותר מאבא". בלום ממשיך ומדווח שאצל 20% מהנחקרים הייתה התשובה: "הטלוויזיה אף קודמת לאמא"! כותב פרופ' ניל פוסטמן בספרו אבדן ילדות198: מרגרט מיד הזכירה פעם, לדוגמה, את הטלוויזיה כ"הורה השני", בהתכוונה לכך שילדינו מבלים יותר זמן פשוטו כמשמעו בחברת הטלוויזיה מאשר בחברת הוריהם. מבחינה זו עשויים האבות להיות ההורה הרביעי או החמישי, כשהם משתרכים אחרי הטלוויזיה, התקליטים, הרדיו וסרטי הקולנוע. 54% מהילדים199 בארה"ב שנשאלו עם מי הם היו רוצים להעביר את הזמן עם הטלוויזיה או עם אביהם ענו שהם מעדיפים את הטלוויזיה. "כיום" אומר בטלהיים200 המוּכַּר כפסיכולוג, פסיכיאטר, פילוסוף והוגה דעות, " נעלמו מרבית המרכיבים שקשרו ילדים להורים. את מקומם צריכים היו לתפוס רגשות. אולם כדי לפתח ולהעמיק קשר רגשי יש צורך בזמן ובמאמץ- ואז נכנסה הטלוויזיה לתמונה. הטלוויזיה, לא רק שהיא גוזלת את הזמן הדרוש לקירוב הלבבות, היא גם מחבלת באופי הקשרים במשפחה" טענותיו הקשות של בטלהיים נגד הטלוויזיה, שאותן פרסם בארה"ב בספר "הורה מספיק טוב", הצליחו לנער במקצת את האמריקני המדושן. "הטלוויזיה", הוא אומר, "מנוגדת ליחסי אנוש מורכבים ועמוקים". משפחה תלת הורית ד"ר רפאל שנלר201 (מרצה בכיר בבית הספר לחינוך באוניברסיטת בר אילן) ''הצפייה בטלוויזיה גורמת לנוער לאבד את המגע עם הסביבה ולפתח עולם פנימי בלתי מציאותי ומעוות. חבריו האינטימיים של הצופה יהיו הדמויות מן המסך, שהוא מחקה. המשפחה של היום היא משפחה תלת הורית, המורכבת מאמא, טלוויזיה ומאבא. " מכשיר הסופג הרבה קללות ענת מידן202 (עיתונאית) "הטלוויזיה הפכה...למכת המשפחה, למכשיר הסופג הרבה קללות וכעס מצד ההורים...בנות 13-8 יזריקו באדיקות ישר לווריד את סדרות הקצפת.... אחרי שבוע צפייה בשלל הסדרות אין הרבה הורים שלא ישחררו את משפט המחץ: 'אני בגילם לא ידעתי מהחיים שלי, והבן שלי, בן התשע, מדבר חופשי על... בגידות ו.." יש חיים בלי הופ! קטעים מתוך כתבה בהארץ203: מישהו עוד יחקור פעם איך קרה שדור שלם של הורים בחר להתעלם מסכנות הצפייה בטלוויזיה רק כדי שיהיה קצת שקט בבית. כשהגיעה השעה למצוא מטפלת לבת הבכורה הפצנו את הבשורה בצינורות המקובלים. בתוך כמה ימים הציגו עשר נשים את מועמדותן למשרה הנחשקת. קבענו פגישות היכרות, שהיו מנומסות ולבביות כמקובל: אנחנו הפלגנו בשבחי הצאצאה וכל אחת מהמועמדות פיארה את כישוריה הפדגוגיים יוצאי הדופן, המגובים באינספור המלצות. האידיליה נגמרה ברגע שסיפרנו שאצלנו לא מפעילים טלוויזיה בשעות היום. אם היינו דורשים להבריש את שיערה של הפעוטה בקרפיון קפוא לא היינו נתקלים במבטים משתאים יותר. וזו, התברר, היתה רק ההתחלה. בשלב הבא נכנס לחיינו בייבי מוצרט. זאת אומרת הוא לא נכנס ואנחנו נאלצנו להתמודד עם גלי המחאה. מה? אין לכם בייבי מוצרט? - שאלו דורשי טובתנו בתדהמה וזימרו באוזנינו שירי תהילה בשבחי קלטת הלהיט הזו והשפעתה המופלאה על ההתפתחות האינטלקטואלית, הרגשית והמוטורית של דור העתיד. שלא לדבר על החיים הקלים בבית, כשהנודניקים הקטנים מפסיקים לנג'ס ומתקפלים לתנוחת זומבי. ואיך שהם אוכלים יפה מול זה! וכמה מהר הם נרדמים! כשניסינו לצנן את האווירה והזכרנו שמדובר בסך הכל במחווה לטריפ רע של טימוטי לירי המלווה בביצועים איומים למיטב יצירתו של וולפגנג אמדיאוס, זכינו לנחירות בוז ולמבטים השמורים לתמהונים או לשוטים. נו, באמת... הרי מחקרים מדעיים הוכיחו...זה מפתח את האונה הימנית של המוח... דיברו על זה בטלוויזיה...תקראו מה כתוב על גב הקלטת... חלפו כמעט שלוש שנים ואנחנו עומדים במריינו: בלי בייבי מוצרט, בלי דיג-דיג-דוג, בלי חני נחמיאס, בלי אורנה ומשה דץ, בלי עוזי חיטמן ואפילו בלי ערוץ הקטנטנים "הופ!", השמרטף האלקטרוני הרשמי של ילדי ישראל. ...השאלות החשובות באמת הן אלו שכמעט ולא נשאלות: איך משפיעה על פעוטות עצם הצפייה בטלוויזיה, בלי קשר למה שמוקרן? האם ילדים קטנים בכלל צריכים לצפות בטלוויזיה? מה עושה צפייה מרובה בטלוויזיה בשנות הילדות הראשונות ליחסים בין הורים לילדיהם? מה היא עושה לנפשם המתעצבת והסקרנית של הילדים? לתפישת המציאות שלהם? כנראה שלעת עתה אלו שאלות שחותרות תחת הסדר הקיים עד כדי כך, שאי אפשר אפילו להעלות אותן בלי להיחשד בריאקציונריות או חמור מכך, בתימהונות. כי זה הסדר הקיים: ילדים ישראלים צופים בטלוויזיה 3.5 שעות ביום בממוצע, על פי מחקר של פרופ' עמוס רולידר, ראש המחלקה למדעי ההתנהגות במכללת עמק יזרעאל. כלומר, בממוצע עד גיל 14 ילד ישראלי ירבוץ מול המסך יותר משנתיים מלאות מחייו. זה המון המון זמן. ילדים לא צריכים לצפות כל כך הרבה זמן בטלוויזיה כי היא משתלטת בהדרגה על התודעה שלהם והופכת אותם לצרכנים פאסיווים של מידע ושל תרבות ושל שפה. בתהליך אטי אך שיטתי היא מכרסמת בכלי רב העוצמה שאיתו הם באים לעולם: דמיון. הטלוויזיה מספקת לילדים מידע רב מדי, שטחי מדי, מוקדם מדי, מהר מדי, על עולם מורכב שאותו הם צריכים לחקור בעצמם. ילדים צריכים להתרוצץ, לגעת, למשש, לגשש, להריח, להתפלא, להתלהב, לנסות, לתהות ולטעות ולגלות דברים לבד. הם גם צריכים הזדמנות לפרש את תגליותיהם בעצמם או בעזרת מבוגרים אוהבים. בלי שגמדים מונפשים יספקו להם תשובות מן המוכן, בעודם רובצים על הספה ובוהים במסך דו ממדי צבעוני ומרצד, עם כוס שוקו ביד אחת וחטיף מלוח שאין-אין-אין כמוהו ביד השנייה. צפייה בטלוויזיה תופסת בהדרגה את מקומן של פעילויות אנושיות יקרות ערך כמו משחק, שיחה, שירה, האזנה לסיפור או שעשועי כאילו, שבהם הילד מבלה בעולמות אותם ברא בכוח דמיונו במקום לדשדש בעולמות שנבראו עבורו באולפני טלוויזיה. כאשר ילד מתחיל להשתעמם, וזה קורה לא פעם, צפייה בטלוויזיה היא מפלט זמין שאינו תובע מאמץ. מי צריך לגשש, למשש, לתהות ולטעות אם אפשר להפעיל טלוויזיה ולשכוח מהכל? אלא שצפייה בטלוויזיה היא מטבעה פעילות מתסכלת, חסרת מטרה ובלתי מספקת מבחינה גופנית ורגשית. שלא כמו אכילה, המסתיימת בתחושת שובע, או שינה המסתיימת כשהעייפות חולפת, לצפייה בטלוויזיה אין נקודת סיום אינהרנטית. היא גורמת לילד לרצות עוד ועוד, בלי להביא אותו לסיפוק ולתחושת שביעות רצון. מחקרים רבים קושרים בין צפייה מרובה בטלוויזיה בגיל הרך לבין הפרעות קשב וריכוז, פגיעה ביכולת הקריאה בגיל בית הספר, השמנה, נזקים לראייה ולכישורים המוטוריים והשפעות הרסניות על העולם הרגשי, על תחושת המציאות ועל יכולתם של ילדים לטפח קשרי אנוש בריאים. מישהו עוד יחקור פעם איך קרה שדור שלם של הורים בחר להתעלם מהסכנות הללו רק מפני שהטלוויזיה הרגיעה את הילדים. אף הורה שפוי הרי לא ייתן לילדיו אופיום רק כדי שיהיה קצת שקט בבית. |
| הבא > |
|---|
