|
|
התמכרות למסך |
|
|
קטעים ממאמר מעיתון הארץ194
תשע שנים מול המסך
מאת רוגל אלפר
עד מלאות לו 75 שנה יבלה האדם בעולם המתועש כתשע שנים בממוצע בצפייה בטלוויזיה. ( הסבר: דהיינו צפייה של 24 שעות במשך 9 שנים רצוף).
חוץ משינה ועבודה, הוא ישקיע בצפייה בטלוויזיה יותר מאשר בכל תחום פעילות אחר. חצי מזמן הפנאי העומד לרשותו יוקדש לטלוויזיה.
זה נתון מבהיל. האם הוא עושה זאת מרצונו החופשי? או שמא הוא מכור, מותנה? האם צפייה בטלוויזיה היא הרגל לא-נשלט? ומה בנוגע לכל אותן הצצות גנובות ותכופות, במבט מלוכסן, לכיוון מסך הטלוויזיה הפועלת, בעת שיחה בסלון? השיחה לאו דווקא משעממת, אפילו מעניינת, ובכל זאת אי אפשר להתאפק.
גם בתור בפיצוצייה יתעורר הדחף האינסטינקטיבי להביט בקליפ המוסיקלי שניבט מהמכשיר המחובר לזרוע המתכת שמזדקרת מהקיר. כשיש טלוויזיה בסביבה, העיניים האנושיות מתקשות להתעלם ממנה. מבוגרים ובני נוער רבים חשים שהם רואים יותר מדי טלוויזיה, יותר מכפי שתכננו. היא חזקה מהם. בממוצע, כ10%- מהם מגדירים עצמם כמכורים לטלוויזיה. מאמר שהתפרסם בגיליון האחרון של כתב העת "סיינטיפיק אמריקן" קובע שהתמכרות לטלוויזיה איננה מטאפורה, אלא מציאות.
מהי התמכרות? אדם שמכור לדבר מה יבלה זמן רב בשימוש בו, יותר מכפי שהתכוון; יהרהר בהפחתת השימוש; יעשה ניסיונות כושלים, חוזרים ונשנים, להפחיתו; יוותר על פעילויות חברתיות, משפחתיות או תעסוקתיות חשובות כדי להשתמש; וידווח על מצוקות גמילה חמורות בעת הפסקת השימוש.
המחקר ב"סיינטיפיק אמריקן" מצא, שלא במפתיע, כי צפייה בטלוויזיה נוסכת בעיקר רוגע וסבילות. תחושת השלווה נעלמת ברגע שהטלוויזיה כבה. טלוויזיה מספקת רגיעה בתוך שניות מהפעלתה. מאחר שהרוגע משתרר כה מהר, אנשים מותנים לקשר צפייה עם ירידה אוטומטית במפלס המתח והלחץ. הקישור זוכה לחיזוק חיובי מפני שהצופים נשארים רגועים במשך כל הצפייה, והוא מחוזק על דרך השלילה בעקבות העלייה ברמות הלחץ עם כיבוי המכשיר.
כך פועלים סמים ממכרים. סם הרגעה שעוזב את הגוף במהירות ייצור תלות חריפה יותר מסם הרגעה שהשפעתו פגה באטיות ובהדרגה, מפני שהוא מגביר את מודעות המשתמש להיעלמות הסוטול. מעבר חד הוא מוחשי וכואב יותר. צופים למדו כי אם יפסיקו לצפות, יחושו באחת פחות רגועים. זהו מרכיב חשוב בקושי שחווים רבים במימוש החלטה לכבות את מכשיר הטלוויזיה שלהם. צפייה מולידה עוד צפייה. תשע שנות צפייה.
ואין להסיק כי אלה תשע שנים טובות. מחקרים מוכיחים כי צופים מדווחים שצפייה ממושכת מספקת פחות ומותירה אותם מרוקנים, חסרי אנרגיה. ככל שיושבים זמן רב יותר מול המסך, נהנים פחות. מאחר שאנשים רואים בדרך כלל יותר מכפי שתיכננו, זהו מקור לתסכול.
קליפים ופרסומות תזזיתיים נועדו לשמר את תשומת הלב של הצופים יותר מאשר למסור מידע. בכלל, העוצמה האדירה שמפעיל מכשיר הטלוויזיה על האורגניזם האנושי איננה מושתתת על הסיבות שבעטיין מדליק בן אדם את הטלוויזיה שלו מלכתחילה; הלוא הן התוכניות, התכנים, המסרים, שפע תרבות הפנאי בקניון רב-ערוצי. המשיכה הטבעית לאורות ולקולות שבוקעים מהטלוויזיה מתחילה מוקדם מאוד בחיים, לפני שאפשר להבין את התוכן המשודר. תינוקות מתייחסים לטלוויזיה כבר בגיל שישה שבועות. פעוטות גדולים מעט יותר השרועים פרקדן
על הרצפה מותחים את צוואריהם בזווית של 180 מעלות כדי לפענח את הגירוי הטלוויזיוני המסתער על חושיהם.
לפני 40 שנה ליקט חוקר מאוניברסיטת שיקאגו עדויות מצמררות של משפחות שמכשיר הטלוויזיה שלהן התקלקל, בימים שברוב משקי הבית היה רק מכשיר אחד. "המשפחה התהלכה כמו תרנגולת ערופת ראש", סיפרה אם אחת. דיווחה אחרת: "צרחנו ללא הרף. הילדים הטרידו אותי ועצבי היו מרוטים. ניסיתי לעניין אותם במשחקים, אך ללא הועיל. הטלוויזיה היא חלק מהם".
תסמונות גמילה מאששות את ההנחה שטלוויזיה ממכרת כמו סם. משפחות רבות שהתנדבו
לקחת חלק בניסויים, שבהם קיבלו כסף כדי להפסיק לצפות לשבוע או חודש, לא היו מסוגלות להשלים את תקופת ההתנזרות. חלקן התקוטטו, מילולית ופיסית. כמו נרקומנים בקריז, בשביל רובן היו שלושה או ארבעה הימים הראשונים קשים מנשוא. הזמן הפנוי עורר חרדה ותוקפנות, עצבנות ושעמום. אף אחד לא אוהב להרגיש חוסר מנוח כוסס וקודר. ככלל, בסופו של יום מעדיפות הבריות את הרוגע והשלווה. בשביל זה, כמאמר הסיסמה של ערוץ 10 החדש, יש
טלוויזיה.
קטעים ממאמר מאת ד"ר דינה ראלט195
המונח "התמכרות לטלוויזיה" אינו מדויק אך משקף את לב התופעה האמיתית. פסיכולוגים ופסיכיאטרים מגדירים התמכרות כהפרעה המאופיינת בשימוש בחומר במשך זמן רב, תכוף מכפי שמקובל, במחשבות על הפחתת השימוש או בניסיונות כושלים להפחית את השימוש, ויתור על פעילויות חברתיות משפחתיות או תעסוקתיות, וכאבי גמילה כאשר מנסים להפסיק את
השימוש.
גוף במנוחה נוטה להישאר במנוחה משך הזמן שאנשים צופים בטלוויזיה הוא מדהים. בממוצע אדם במדינה מתועשת יבלה שלוש שעות בממוצע מול המרקע, כמחצית משעות הפנאי, ויותר מכל פעילות אחרת למעט עבודה ושינה. אדם בן 75 מבלה למעשה 9 שנים מול הטלוויזיה.
על מנת לבדוק את התגובות לטלוויזיה נעשו ניסויים במעבדה בהם נבדקו גלי המוח. המשתתפים קיבלו זמזם, שש עד שמונה פעמים ביום קיבלו צפצוף, ורשמו את מעשיהם ותחושותיהם. כצפוי, הדיווחים שנעשו בעת הצפייה בטלוויזיה הראו רגיעה ופאסיביות. התוצאות הראו גם הן פחות גירוי רגשי בעת הצפייה ביחס לקריאה. יותר מפתיע שתחושת הרוגע
עברה ברגע שכבה המקלט, אך תחושת הפסיביות וחוסר הערנות נמשכה.
משתתפי המחקר לעיתים קרובות ציינו שהטלוויזיה כאילו שאבה מהם את האנרגיה. הם ציינו כי קשה להם לחזור לריכוז לאחר הצפייה, מה שלא עלה כלל ביחס לקריאה. התחושה שנוצרת בעקבות הצפייה, ותחושת הריקנות שבאה לאחריה דומה במהותה לזו של סמים יוצרי התמכרות.
צופים לומדים לזהות את התחושה הלא נעימה לאחר הצפייה, ומאריכים את משך הצפייה.
מתוך המחקרים נראה שככל שמשך הצפייה ארך, דיווחו המשתתפים על פחות הנאה, והצופים הכבדים (למעלה מארבע שעות צפייה ביום) הראו תחושות חיוביות פחות מצופים קלים יותר.
שיטת המחקר מאפשרת מבט על כל היבטי החיים, ובדקנו האם צופים כבדים חווים דברים שונים בצורה שונה מצופים קלים.
במצבים לא מוגדרים כמו חלומות בהקיץ, לא לעשות כלום או לעמוד בתור, צופים כבדים מוטרדים יותר ושמחים פחות מצופים קלים. ההבדלים מתעצמים כאשר הצופים נמצאים לבד.
רוברט ד. מקאילריית' מאוניברסיטת מאניטובה בחן את אלה המכנים את עצמם מכורים לטלוויזיה, ומצא כי הם לעיתים קרובות משועממים בקלות, מתקשים להתרכז וחסרים שליטה על המיקוד ביחס ללא מכורים. מחקרים נוספים מראים גם כי מכורים נוטים להמנע מפעילות
קהילתית או מספורט.
לפני יותר מ 25 שנה חקרה הפסיכולוגית טאניס מקבת וויליאמס מאוניברסיטת בריטיש קולומביה קהילה הררית ללא טלוויזיה עד שהגיעו חברות הכבלים. במשך הזמן הן מבוגרים והן ילדים הפכו פחות יצירתיים בפתרון בעיות, פחות מסורים למטלות ופחות סובלניים במסגרות זמן לא מובנות.
יש חוקרים הרואים בטלוויזיה התמכרות בגלל ייסורי הגמילה. בניסויים מסויימים משפחות קיבלו תשלום על מנת להפסיק לצפות לתקופה של שבוע או חודש. בדרך כלל לא הצליחו להשלים את הניסוי. למרות הקשיים ניתן לעשות גמילה משפחתית כמובן.
צ'רלס וויניק מהאוניברסיטה העירונית בניו יורק אומר "שלושת הימים הראשונים הם הכי גרועים, גם בבתים שלא הייתה צפייה כבדה. ביותר מחצי המשפחות המשתתפות השתנתה השגרה היומית ובני המשפחה התקשו להתמודד עם הזמן הפנוי...בשבוע השני התחילו להתרגל לשינוי "
|
|
