"המידע הפך לסוג של אשפה. הוא מגיע אלינו ללא אבחנה אינו מכוון לאיש באופן מיוחד, ומנותק מכל שימושיות; אנחנו מוצפים במידע, אין לנו כבר כל שליטה עליו, ואיננו יודעים מה לעשות בו.

הסיבה לכך היא שכבר אין לנו תפישה קוהרנטית של עצמנו, של היקום שלנו ושל היחסים שלנו אלה עם אלה ועם העולם שלנו. אנחנו לא יודעים מאיפה באנו, ולאן אנחנו הולכים או למה אנחנו הולכים לשם.

אין לנו מסגרת קוהורדינטית שמנחה אותנו בהגדרת הבעיות שלנו או מכתיבה את כיוון החיפוש שלנו אחר פתרונות. לכן, אין לנו קריטריונים שעל פיהם נוכל לשפוט מהו מידע בעל משמעות, שימושי ורלבנטי. ההגנות שלנו מפני שיטפון המידע התמוטטו זה מכבר; מערכת החיסון שלנו מפני מידע יצאה מכלל שימוש".

למה דווקא הטלוויזיה?
אנשים הצופים בטלוויזיה שנים עלולים להיפגע במוחם191 - להשתגע, או לחלות באלצהיימר. פירסם באחרונה המדען פרופ' משה אהרונסון מאוניברסיטת ת"א
    למה דווקא הטלוויזיה מכל כלי התקשורת? "

בדקתי ומצאתי, שכ - 70 אחוז מהידיעות שאנחנו נחשפים אליהן בתקשורת הן ידיעות לא נעימות או מפחידות, דהיינו גורמות לסטרס, מבחינה זו אין הבדל בין אמצעי התקשורת. אבל לידיעות האלה ברדיו ובטלוויזיה יש אימפקט שונה לחלוטין. בעיתון יכול הקורא לבחור איזו ידיעה לקרוא ומאיזו להתעלם. הוא יכול להתייחס לידיעה ולשבץ אותה בצורה פרופורציונאלית בתמונת עולמו. אבל כשהוא מאזין לרדיו או צופה בטלוויזיה, הוא נעשה שבוי. אין לו חופש בחירה.
 
"משום כך אנשים שחשופים לטלוויזיה במשך 30 שנה, 4-5 שעות ביום, עלולים להיות מושפעים מהאפקט המצטבר של הלחץ הנפשי שיוצרת אצלם הצפייה המוגזמת בטלוויזיה".

במאמרו בירחון "השערות רפואיות" ציין פרופ' אהרונסון, כי שמע מד"ר מריאן רבינוביץ', ראש היחידה לשיקום גריאטרי במרכז הרפואי "שיבא" בתל שומר, כי בריכוזים חרדיים, כמו בני-ברק, כמעט ולא נתקל באנשים שחלו במחלות שיטיון. ד"ר רבינוביץ העלה את ההשערה, שייתכן, כי הדבר נובע מכך, שרובם אינם צופים בטלוויזיה ועוסקים כל חייהם בפעילות שיכלית אינטנסיבית.

האם טלוויזיה מביאה דיכאון?
מחקר מגלה192: צעירים נכנסים לדיכאון בגלל צפייה בטלוויזיה
מחקר שנערך באחרונה באוניברסיטת פן סטייט, פנסילבניה, גילה קשר "חזק בצורה דרמטית" בין התפתחות הטלוויזיה לעלייה בתופעות הדיכאון בקרב הצעירים בארצות הברית. אין ספק שההשפעה החברתית של הטלוויזיה היא סיבה אפשרית לגילוי תופעות של דיכאון בקרב הצעירים", אומר ד"ר פול קיטל, פרופסור לפסיכיאטריה.

"אלפי שעות צפייה בטלוויזיה", אמר קיטל בהרצאה במסגרת הכינוס השנתי של "ההתאחדות הפסיכיאטרית האמריקנית", "חושפות את הילדים לפעולות חוזרות ונישנות של אלימות, שעלולות לגרום לילד להיות מנוכר לחבריו ולמשפחתו. במצב שכזה, יש סיכוי גבוה יותר שהילד, או הנער המתבגר, ישקע בדיכאון".

למה אני לא נראית כמו השחקנית ההיא?         
כותבת ד"ר דפנה למיש בספרה לגדול עם טלוויזיה193:
מניתוח הממצאים עולה כי לטלוויזיה השפעה ישירה ועקיפה על הפרעות בדימוי גוף. היא משפיעה ישירות על אופן העיבוד של דימוי הגוף האישי, וגם בעקיפין, בעודדה מתבגרות להפנים ולהאמין בדימוי גוף רזה כאידיאל.

בעיני המתבגרות, הדמויות הטלוויזיוניות אכן מספקות מודל לחיקוי והן רואות בהן יעד בר השגה. ככל שהן משוות את עצמן יותר לדמויות הטלוויזיוניות, כך הן שואפות יותר להיות רזות, הן פחות מרוצות מהגוף שלהן ומגלות יותר סימפטומים של הפרעות אכילה. בעת הצפייה, רובן אינן מפעילות ביקורתיות כלפי הרזון של השחקניות, ומחשבותיהן בעקבות צפייה בדרך כלל רק מגבירות את התחושות השליליות שלהן כלפי עצמן.