כרסום באמפתיה
גל הלם מכה בחברה. הוא כה חדש עד כי אין לו שם. הוא הומצא על ידי המפרסמים, שהבחינו כי הצרכנים נעשו מותשים מדי ומנוסים מדי בכל הקשרו לתקשורת וכבר אינם מגיבים לסתם התגרויות מיניות או למשחקים אינטלקטואליים.

מודעות וסרטים מסוג חדש מעלים את רף החשיפה. כך לדוגמא חולי האיידס הגוססים והחיילים הבוסנים ההרוגים של בנטון. דוגמנים מוכי קוקאין (קלווין קליין), או דוגמנים רזים על רקע אפריקנים מזי רעב (ג'ינס דיזל).

ההשפעה המצטברת שלנו לדימויים האלו, לדיווחי החדשות ולסרטי האלימות היא שחיקה של היכולת שלנו לחוש אמפתיה, להתייחס ברצינות לנושאים חברתיים, ולהזדעזע כשאנו חוזים במעשי זוועה. הן מולידות גישה של ריחוק ודחייה מן הדברים שהופכים אותנו לאנושיים ביותר.
 
עלינו להתמודד עם הזוועה, כיצד נעשה זאת, בעודנו מופגזים בעוד ועוד ממנה? דרך נפוצה היא על ידי התנתקות, אסקפיזם (כדרך שבה התעלמו הרבה מהגרמנים מהמציאות בזמן מלחמת העולם השנייה), ציניות ולבסוף אפתיה מוחלטת. אנו מעמידים פנים שלא אכפת
לנו, בשעה שנערכת מתקפה מרוכזת על הנפש שלנו, עד שבסופו של דבר באמת
כבר לא אכפת לנו.

כשראינו בראשונה ילד מורעב בטלוויזיה חשנו רתיעה עמוקה, אולי רצינו לעזור. אבל ככל שהתמונה הזו הפכה לנפוצה יותר, החמלה שבנו התנדפה. התמונות האלו מעוררות בנו דחייה. הרגישות שלנו לאלימות, או למין, נשחקה באותו אופן. זהו תהליך שמניע את עצמו ככל שהשחיקה הרגשית גדלה, כך גדל זרם החשמל שנדרש כדי להמם אותנו, שמביא לשחיקה נוספת. עד שאנו הופכים לחסיני הלם.