ב- 1978 כשג'רי מאנדר הגדיר לראשונה "אירועי טכני" בספרו 'ארבע טיעונים בעד סילוק הטלוויזיה', היו בשידורי הטלוויזיה הרגילים 10 אירועים טכניים בממוצע בדקה, ועשרים במהלך פרסומות. 20

 שנה לאחר מכן המספרים האלו הוכפלו (לכן סרטים ישנים נראים כה "איטיים"). ערוץ MTV מייצר שישים אירועים בדקת שידור. ערוצי הטלוויזיה מגדילים עם השנים את קצב הטלטלות
כדי שהצופה המזפזפ יתעניין, וישאר בערוץ שלהם.

מדוע הטלטלה מעניינת כל כך? הפסיכולוג איוואן פאבלוב ניסה להסביר את התופעה. כל שינוי בגירוי כל טלטלה משחררת הורמונים כדוגמת אדרנלין המעודדים את תגובת הילחם- ברח. תגובה זו טבועה בגנים שלנו, כדי להגן עלינו מפני סכנה כמו דוב שמאיים לטרוף אותנו. היא לא נועדה להדביק אותנו לטלוויזיה או לסרט- אם כי כך בדיוק משתמשים בה.

במחקרים אנשים מדווחים על תחושת ריקנות לאחר הצפייה, כאילו נשאבה מהם האנרגיה. זו תחושה דומה לזו של סמים יוצרי התמכרות. אנשים המודעים לכך, אינם רוצים להפסיק לצפות, כדי שלא להגיע ל"דאון" שלאחר גמר הצפייה. האם הדבר מרמז על כך שצופי טלוויזיה עוברים התמכרות להורמונים? אלו השלכות יש לחשיפה יומיומית בת כמה שעות לטלטלות האלו? נסו להיגמל מהטלוויזיה ותדעו את התשובה בעצמכם.