בתוכנית187 קטעי הווידיאו הביתיים המצחיקים ביותר של אמריקה, הציבו שני צעירים שרפרף גבוה מתחת לטבעת הסל במגרש כדורסל. אחד מהם רץ במהירות לעבר המצלמה, דילג מעבר לשרפרף, הטביע את הכדור בטבעת והסתלק מהבמה בארשת ניצחון. הבחור השני מנסה לחזור על אותו תרגיל אבל יש לו קצת פחות מזל. הוא דוהר קדימה, מסתבך בצעדיו ונתקל בשרפרף בעוצמה. נהמת צחוק נשמעות. קהל הצופים באולפן ממש מתמוגג מעליצות. פתאום אתם קולטים שגם אתם מצחקקים.

אבל מה כל כך מצחיק כאן בדיוק?!  הנפילה על הישבן היתה צפויה מאוד, חבלות באזור המפשעה הן המכנה המשותף של התוכנית הזו. לא מדובר בהומור ברמתו של באסטר קיטון. למעשה, כל כך ברור היה שהתעלול הזה מבוים, כל כך קל היה לחזות מראש שהבחור הזה היה שעיר לעזאזל שהוקרב למזבח החשיפה הטלוויזיונית עד שהתגובה האותנטית צריכה היתה להיות רחמים. או בושה.

ובכל זאת אתם צוחקים. אתם צוחקים מכיוון שכל האותות מורים לכם לצחוק. פסקול הצחוקים ברקע, ותגובות הקהל חברו יחד כדי להצחיק אתכם. ובעיקר, אתם צוחקים מכיוון שמנהל רשת טלוויזיה אחד יושב במשרד הפינתי שלו בברבנק ומרוויח 500 אלף דולר בשנה כדי להבטיח שתצחקו. אתם צוחקים במקומות שבהם צוחק הקהל באולפן, עם קצת תיקונים דיגיטאליים המוכנסים בעריכה.

התמכרות לבועת הפנטזיה
"סוזי ג. 188מראשון לציון זכתה להגשים את חלום חייה, נסעה ללוס אנג'לס ונפגשה עם כוכבי 'ימי חיינו', אופרת סבון לה היא מכורה.
זה היה מפגש בלתי אפשרי של מציאות ובדיון. סוזי ג. היא אדם אמיתי.
הדמויות מ'ימי חיינו' שהיא כה מעריצה אינן קיימות במציאות. הן מגולמות על ידי אנשים אמיתיים, שחקנים. לכאורה, אלה עובדות מובנות מאליהן שאין טעם להתעכב עליהן, אולם סוזי ג. התקשתה לעשות את ההבחנה המתבקשת.

בכל פעם שהתחבקה והתנשקה ואף שרה 'הבה נגילה' עם אחד משחקני 'ימי חיינו', התנהגה כאילו היא נפגשת עם הדמות, לא השחקן. המציאות של 'ימי חיינו' כה יומיומית ומוחשית עבורה, כד שנדמה כי מתישהו במהלך התמכרותה הפסיקה להתייחס אליה כבדיונית.
"...מצבה של סוזי ג. איננו ייחודי. אנשים רבים ברחבי העולם, ככל הנראה בעיקר נשים, חיים כמוה במציאות שהיא לפחות בחלק מהזמן מדומה.

לסוזי יש אישיות מתמכרת והסם שלה איננו וודקה או הרואין, אלא אופרת סבון. זו תופעה חדשה בישראל, פרי המהפכה בתרבות הפנאי שחוללה כאן בשנות התשעים הכניסה של הכבלים ושל ערוץ. 2"

יוסי פירסטטר, מרצה בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב מקדיש קורס מיוחד לחקר תופעת הטלנובלות.

פירסטטר מספר189: "התחלתי לראות את הסדרות (הטלנובלה) למען העבודה ואז זה תפס אותי. אני חושב שזה סם מסוכן. אי אפשר לראות יותר משלושה או ארבעה פרקים בלי להתמכר" 
תמונה 30

הסחת הדעת של הטלוויזיה על העושר ועל האושר
מה הייתם אומרים על מישהו הנוהג בדרך הבאה: שרוי תמיד בפעילות  קדחתנית, בלי להקדיש אפילו דקה אחת למחשבה, מוכן כל רגע לשקוע עוד יותר בחובות כדי לממן קדחת קניות של פריטים מיותרים; חדור באמונה הבלתי מעורערת שהאושר מחכה בהנפקת המניות הבאה, בניתוח הפלסטי הבא או בחופשה הבאה במקסיקו.

מרטין סליגמן, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת פנסילווניה ויו"ר התאחדות הפסיכולוגים האמריקאים, מעריך שלארצות הברית יש הסימפטומים האלה וכי היא לכודה בייסוריה של מגיפת דיכאון  קליני.

לאמריקאי, הוא הכריז, יש כיום סיכויים רבים בהרבה לסבול מדיכאון ברגע נתון בחייו מאשר בכל תקופה אחרת במאה שחלפה.

עם זאת, הדיכאון מסמן רק את קצה הקרחון של ההפרעות הנפשיות  שצפון אמריקה סובלת מהן. משהו בסיסי פגום בחיי רבים. והדבר אינו נעוץ במיוחד במה שקורה לנו, אלא במה שלא קורה לנו. אנו מחזיקים מעמד הודות לצריכת שיא של תרופות. אנו בורחים לעולם הפיקטיווי של תקשורת ותעשיית הפנאי. אנו צוברים הסחות דעת כדי לגלות בסופו של דבר, כמו בשירו של ליאונרד כהן, שאנו "כלואים  בתוך סבלנו מאחורי המנעולים שהם התענוגות שלנו".
 
"המציאות", שהייתה הכוכב שלפיו ניווטנו עד עתה את דרכנו, עומדת להיעלם. אין זה צריך להפתיע כלל שהטלוויזיה היא האשמה העיקרית  במצב הזה. במחקר שפורסם בשנה שעברה סיפק צוות חוקרים מהרווארד הוכחה נוספת לנזקים שנוכחותו הדומיננטית של המסך הקטן מחוללת  בחברות שלנו. המחקר מוכיח בעצם קשר ישיר בין העדר מעורבות  ציבורית וחברותיות לבין צפייה כרונית בטלוויזיה.
 
היעד היחיד של  סביבה אלקטרונית חדשה זו היא להחזיק אותנו בקביעות במצב של הסחה ובידור. התוצר ומטרתו הם "הבריחה". אבל בריחה ממה? מסכנה? מכליאה? מנסיבות חיים קשות? או ממשהו עמוק יותר הנוגע באני,  שאיננו מסוגלים עוד לחיות אתו? הפרדוקס הוא, שככל שאנו מפוחדים יותר, כך אנו זקוקים יותר להסחת דעת. ככל שדעתנו מוסחת יותר אנו נעשים מפוחדים יותר.