כותב על כך פרופ' ניל פוסטמן183:
"מניחים גם, כי קהל הצופים נמשך אל הגיוון וסולד ממורכבות. וזו הסיבה לכך
שבתוכנית טיפוסית בת שלושים דקות יהיו בין חמישה-עשר לעשרים "סיפורים". אם מפחיתים את זמן הפרסומות, את זמן ההכנה לקראת הסיפור הבא, ואת בדיחותיהם של השדרנים, נותר ממוצע של כשישים שניות לסיפור.
 

בתוכנית של הסי. בי. אס. שנבחרה באקראי, זה נראה כך בלילה אחרי 261 שניות
לסיפור על שוחד של פקידי ציבור; 37 שניות לסיפור על הסנטור לארי פרסלר הנוגע לסיפור הראשון; 40 שניות על איראן; 22 שניות על אירופלוט; 28 שניות על טבח באפגניסטן;; 53 שניות על התקוממות אסירים בניו-מקסיקו; 160 שניות על מחאות נגד הסרט "קרויסינג"; 18 שניות על סוזן סומר; 16שניות על הרוקטס; 174 שניות למחקר "עומק" על הדיכאון (חלק ראשון); 166 שניות על משחק הכדורסל ג'ונס-לואיזוויל; 120 שניות על מזג-האוויר; 100 שניות לסקירת סרטים.

דרך זו של הרכבת ה"חדשות" משיגה שתי תוצאות מעניינות. ראשית, היא מקשה על האפשרות לחשוב על האירוע; שנית, היא מקשה על האפשרות להרגיש משהו בנוגע אליו. באומרי לחשוב כוונתי שיש לאדם מספיק זמן ומוטיבציה לשאול את עצמו; מה משמעותו של אירוע מעין זהי מה היו תולדותיו- מה הסיבות להתרחשותו? כיצד הוא מתאים למה שידוע לי על העולם?

הנקודה היא, כמובן, שכל האירועים בטלוויזיה מועלים בלא שיהיו קבועים ברצף
היסטורי כלשהו או באיזשהו הקשר אחר, ומתחלפים בקיטוע ובמהירות כאלה,
שהם שוטפים במוחנו בזרם בלתי מובחן.

זוהי טלוויזיה המשמשת כנרקוזה שמטשטשת הן את ההיגיון והן את הרגישות. המוזיקה, ההכנה לקראת ("עוד מעט התקוממות אסירים בכלא ניו-מקסיקו..") וחילופי הדברים בין השדרנים (''מה קורה בניו-ג'רסי, ג'ים?") יוצרים אווירה של התרגשות ושל מתח שיש להפיגם, אך הם גוועים מיד, כי מה שמוצג הוא כה דחוס ומואץ -סיפור אחר כבר מצפה בחוסר-סבלנות מאחורי הקלעים, מטורף למחצה מחרדה שמא לא יספיק לבצע  את שלושים השניות שלו...עד שבקושי אפשר לזכור את הקשר שבין הבטחת ההתרגשות להפגתה. כלומר, ההתרגשות בתוכנית החדשות בטלוויזיה היא במידה רבה תולדה של  קצב, לא של מהות. זוהי התרגשות הנוצרת כתוצאה מהתחלפותו של המידע, לא מתוכנו.

טלוויזיה ונזק נפשי
תמונה 29
פתיחים לטלוויזיה ונזק נפשי:
"המוזר בטלוויזיה הוא שזה מאפשר למילוני אנשים לצחוק מאותה בדיחה ובכל זאת עדיין להרגיש בודדים. "  T. S. Eliot

"הטלוויזיה היא "מסטיק" לעיניים. " Frank Lloyd Wright

מתוך מודעה: "כבו את הטלוויזיה, הדליקו את החיים!"

עוד מודעה: "הטלוויזיה היא החומר הממכר הנפוץ ביותר בעולם, וההשפעות שלה ניכרות לא רק על המכורים לה, אלא על החברה כולה. "

משפחה פוסט מודרנית טיפוסית
להלן תיאור הומוריסטי משהו, מתוך הספר שיבוש תרבות184 מאת קאלה לאסן על המשפחה המודרנית...:
"תארו לעצמכם שאתם חלק ממשפחה פוסט מודרנית טיפוסית, המתגוררת בבית טיפוסי, בשכונה טיפוסית, בעיר צפון אמריקאית טיפוסית.
אתם עמוסים מדי ועובדים קשה מדי. אתם אוכלים הרבה אוכל מוכן, הילדים שלכם מייללים בתביעה לקבל נעלי נייקי, והטלוויזיה דולקת בביתכם חמש שעות ביום.
יום אחד אתם פתאום מבינים שכמשפחה, אתם כישלון. אתם לא ממש משפחה, אלא חמישה זרים החולקים ביניהם חשמל ומים.

אתם מחליטים, כחלק מניסיון התרעננות, לצאת למסע קמפינג חוויה של שירותים מאחורי שיח וגריל פתוח לצליית נקניקיות, בלי טלפונים, פקסים או מישמר המפרץ. בהיעדר הסחות דעת אלקטרוניות, תהיה לכם הזדמנות להכיר זה את זה מחדש.

אבל אחרי שעות ספורות בלבד בחיק הטבע, מתברר שאתם פשוט לא יודעים איך לעשות את זה. באותה המידה יכולתם להיות משוגרים לחלל החיצון, עד כדי כך אתם מצוידים רע מבחינה פסיכולוגית לרֵעוּת הכפויה הזאת של העולם מחוץ לבית.

הילדים שלכם יחוו תסמיני גמילה גופניים אמיתיים מן הטלוויזיה. בת השבע אינה מסוגלת להשלים משפט או להתמקד ביותר משלושה ביסים מתוך קופסת השעועית המשומרת שלה. על פניה מרוחה הבעה של נידונה למוות והיא מבקשת מכם לחזור על כמעט כל משפט שאתם אומרים.

בן הארבע עשרה מסיים את ארוחתו בשתיקה וחוזר לאוהל, שם הוא מחפש כתבי עת, וכשאינו מוצא, הוא מתבטל ללא תכלית. לא נראים סימני חיים בשטח. חושיהם של הילדים כל כך התנוונו כתוצאה מחוסר שימוש, עד שהם אינם מסוגלים לגעת, לטעום, להריח או לראות שהם נמצאים במקום מקסים. מבחינתם, המקום כלל אינו מקסים. הם בכלל לא מסוגלים להבחין בו.

הנשורת הפסיכולוגית הנגרמת כתוצאה מהפרידה שלנו מן הטבע אינה שונה בהרבה.

כשחוסמים את אספקת הדם של הווריד לאיבר בגוף, האיבר מת. כשחוסמים את זרימתו של הטבע אל תוך חייהם של אנשים, הנפשות שלהם מתות. זה פשוט מאד.
כן, רובנו לא מכירים מקרוב ''מעשים יפים''.

המשפחה הפוסט מודרנית, השוהה ביער ומנסה להדק מחדש את קשריה, מתקשה להסתגל לזמן אמיתי, לעצים אמיתיים ולשיחות אמיתיות, משום שהחיים האמיתיים הפכו עבורה לגוף זר. אמא ואבא אינם מסוגלים לנווט בתוכו. אף אחד אינו מרגיש באמת שייך. לאף אחד אין תחושת מטרה. הבת האסטרונאוטית מתעוררת לחיים רק כשהיא יושבת מול הטלוויזיה, הבן  המדוכדך קם לתחייה כשהוא גולש ברשת, ואמא ואבא חיים  כשהם בעבודה.
 
תראו כיצד רובינו נרגעים. אנחנו מגיעים הביתה אחרי העבודה, מותשים. אנחנו מדליקים את הטלוויזיה - מתוך רפלקס (אם אנחנו חיים לבד, יכול להיות שאנחנו פשוט כמהים למשהו שמזכיר את נוכחותו של יצור אנושי נוסף). אנחנו יושבים שם, פסיביים, שעה אחר שעה וכמעט לא זזים, אלא כדי לאכול. אנחנו קולטים אבל לא משדרים. דימויים זהים זורמים את תוך המוחות שלנו, מאחידים את הפרספקטיבה, הידע, הטעמים והתשוקות שלנו. אנחנו צופים בתוכניות טבע, במקום לצאת ולתור אותו בעצמנו. אנחנו צוחקים מבדיחות של קומדיות בטלוויזיה, אבל לא מבדיחותיהם של בני זוגנו"

תרבות ה"נעבור כעת.."
כותב פרופ' נייל פוסטמן בספרו בידור עד מוות185:
''נעבור כעת...'' משמש דרך שגרה במשדרי רדיו וטלוויזיה כדי לציין כי מה ששמענו או ראינו זה עתה אינו נוגע למה שאמו עומדים לשמוע או לראות מיד, ואפשר גם שאינו נוגע לדבר כלשהו שאולי נשמע או נראה אי פעם. ביטוי זה הוא אמצעי לאישור העובדה שהעולם, כפי שממפים אותו כלי התקשורת האלקטרונית המואצת, הוא חסר סדר או משמעות ואין לקבלו ברצינות.
אין בנמצא רצח ברוטאלי כל כך, רעידת אדמה קטלנית כל כך, איוולת פוליטית יקרה כל כך - או לצורך העניין, תוצאת בייסבול מפתיעה כל כך או תחזית מזג אוויר מאיימת כל כך - עד שלא יוכלו להימחק ממוחנו בהישמע קול הקריין האומר, ''נעבור כעת...'' כוונת הקריין היא שכבר חשבנו דיינו על הנושא האחרון (בערך ארבעים וחמש שניות), שאל לנו לדוש בו בצורה חולנית (נאמר, במשך תשעים שניות), ועלינו להפנות עתה את תשומת לבנו לקטע נוסף של חדשות או פרסומות.

...186גם העובדה שקרייני החדשות אינם משתהים כדי לעוות את פניהם או לרעוד כאשר הם מקריינים את הקדימונים או את האפילוגים לקטעים המוסרטים, מסייעת לשמירה על רמה גבוהה של אי מציאות. למעשה, נראה כאילו קריינים רבים אינם תופסים כלל את משמעות הדברים שבפיהם, ויש ששומרים על מידה קבועה ומניחה את הדעת של התלהבות גם כאשר הם מדווחים על רעידות אדמה, הרג המוני ואסונות אחרים.
 
...שוו בעיני רוחכם מה הייתה דעתכם עליי, ועל ספר זה, אילו הייתי עוצר לפתע, אומר לכם שאשוב לדיון בעוד רגע, ואז ממשיך וכותב כמה מלים בשבחי ''יונייטד אירליינס'' או ''בנק צ'ייס מנהטן''. הייתם ודאי חושבים, ובצדק, שאיני מגלה כבוד כלפיכם, ובוודאי שלא כבוד לנושא.
אילו עשיתי זאת לא פעם אחת אלא פעמים אחדות בכל פרק, הייתם מוצאים את העניין כולו לא ראוי לתשומת לבכם. מדוע אפוא איננו מוצאים את מופעי החדשות בלתי ראויים באותה מידה? הסיבה, סבורני, היא שבעודנו מצפים מספרים, ואפילו מאמצעי תקשורת אחרים (כמו סרטים), שישמרו על נימה עקיבה ועל המשכיות תוכנית, איננו מצפים לכך מהטלוויזיה, ובמיוחד מהחדשות בטלוויזיה.

הורגלנו לאי המשכיות עד כדי כך שאיננו מוכים עוד בהלם, כפי שהיה מגיב מן הסתם כל אדם שפוי למראה קריין שדיווח זה עתה כי מלחמה גרעינית היא בלתי נמנעת, ואז ממשיך ואומר שמיד ישוב לאחר כמה מילים מ''בורגר קינג'' - או במילים אחרות, קריין האומר ''נעבור כעת...'' לא ניתן להפריז בהערכת הנזק שגורמת סמיכות כזו לתחושתנו את העולם כמקום רציני.

הנזק רב במיוחד אצל צופים צעירים, המסתמכים במידה מרבית על הטלוויזיה בכל הנוגע לרמזים על דרכי תגובה לעולם. יותר מכל פלח אחר בקהל,  הם נשאבים במהלך הצפייה בטלוויזיה לתוך אפיסטמולוגיה המבוססת על ההנחה שכל הדיווחים על אכזריות ועל מוות היו מוגזמים עד מאד, ובכל מקרה, אין לקחתם ברצינות או לזכות אותם בתגובה שפויה.