"בכל יום בכל רחבי ארה"ב נכנסת תהלוכת שוטים, מפסידנים ונוכלים, שרוב האנשים לא היו מרשים להם לעבור את סף ביתם, ישר לסלון בבית - דרך הטלוויזיה.."
ניוטון מינוו, יו"ר ה-FCC לשעבר

הצפייה בטלוויזיה מדגישה את הדמיון, את העלילה, את הנוכחות
המיידית ואת הביטוי המוחשי בתמונות, וכך היא מונעת מאתנו את הצורך להשתמש ביכולת העיון והחשיבה הלוגית שלנו. היא גם מרגילה אותנו לחשוב שמיותר להתייגע קשה כדי להבין רעיון או מצב מורכבים ומסובכים. בטלוויזיה הכל מיידי, והכל פשוט ומובן על-אתר ובלא צורך להרבות מחשבה.

אין פלא שילדים שגדלו על המדיה חמש-שש שנים, באים לבית הספר, ואינם מסוגלים להתרכז בהסברים אפילו למשך רבע שעה. הם מתקשים בלימוד הקריאה ואינם יכולים להרכיב משפט הגיוני הבנוי כהלכה, ואף קשה מאוד להסביר להם שהמשפט שלהם אינו שלם, וחסר ממנו משהו.
כל הכישורים הללו דעכו אצלם, כי אין הם דרושים בשעת הצפייה בטלוויזיה.

ואם תשאל מדוע הטלוויזיה כה רדודה? התשובה היא:
כיוון שמטרת הטלוויזיה היא לאסוף מקסימום צופים היא מוכרחה להיות מדיום עם מכנה משותף הרחב ביותר שאפשר על מנת שגם בעלי הרמה הנמוכה יוכלו לצפות בה ומכאן הרדידות ההכרחית לתוכניות הטלוויזיה.
גם ילד גם זקן מבינים את שפת התמונות, הצפייה בטלוויזיה לא מצריכה את הצופה לאמץ את מוחו על מנת להבין את הנאמר הכל בשפת התמונות הנעות והמקפצות.

כמו שאומר פרופ' ניל פוסטמן171 :
הטלוויזיה מציעה אלטרנטיבה פרימיטיבית למדי, ושלא ניתן להתנגד לה, להגיון הקווי והרצוף של המלה המודפסת, ונוטה להפוך את המאמץ הכרוך בלימוד הקריאה והכתיבה למיותר. אין אלף-בית כשמדובר בתמונות. בלומדנו לפרש את משמעותם של דימויים, אין לנו צורך בשיעורי דקדוק, או איות, או הגיון, או אוצר-מלים. אין לנו צורך במשהו מקביל לספר לימוד הקריאה של מקגופי, וגם לא בהכנות או באימון מוקדם.

הצפייה בטלוויזיה - לא רק שאינה מחייבת כל מיומנות, אלא גם אינה מפתחת כל מיומנות. כפי שהראה דמרל "שום ילד או מבוגר לא השתפר כתוצאה מצפייתו בטלוויזיה. המיומנויות הנדרשות לשם כך הן כה בסיסיות, שטרם שמענו על קשיים מנטאליים בצפייה בטלוויזיה. "

להלן תרגום סקירת מחקרים בנושא טלוויזיה ואינטילגנציה מתוך הספר172 באנגלית  "להצית את הנשמה" מאת לורנס קלמן:
חוקרי הישגים ומשכל יפניים173 ביצעו כמה מן המחקרים הראשונים על הקשר בין טלוויזיה לבין ליקוי למידה. ב-1962 הם פרסמו ממצאים שלפיהם מיומנות הקריאה התנוונה אצל ילדים יפנים בכיתות ה,ו,ז כאשר משפחתם רכשה מכשיר טלוויזיה.

שנתיים אחרי כן, החלה מחלקת הבריאות החינוך והרווחה174 של ארה"ב לחקור את נושא טלוויזיה והשפעתה על הדגים לימודיים, הסקר, שהוצג ל-650,000 סטודנטים ב-4000 בתי ספר, כלל צרור שאלות על הרגלי הצפייה בטלוויזיה. פקידים בממשלה הופתעו לגלות שככל שהתלמידים ראו יותר טלוויזיה, היו ציוניהם בלימודים נמוכים יותר. לרוע המזל, אמצעי התקשורת התעלמו מתוצאות אלה, והתוצאות לא נודעו לציבור הרחב ובמהרה נשכחו.  

כמו כן ב-1979, חוקרים מאוניברסיטת ניו אורליאנס175 הרחיבו את המחקר לילדים בני חמש ושש. כשחקרו כיתות א' בעיר ניו אורליאנס, הם גילו אף ש"תלמידי כיתה א' שהרבו לצפות בטלויזיה בשנים שלפני בית הספר קיבלו ציונים נמוכים יותר מאלה שראו פחות טלוויזיה". יתרה מכך, הם הראו אף שמספר שעות הצפייה של ילדים בטלוויזיה היו אמצעי הגורם היעיל ביותר לניבוי ציונים נמוכים - יותר מרמת חינוך נמוכה של ההורים, זמן שהייה בלתי מספיק בבית הספר, זמן בילוי בלתי מספיק עם המשפחה, וצרור גורמים שליליים אחרים.

כעבור שנה, עלו לכותרות ממצאיהם של ד"ר לארי גרוס ומיכאל גרוסמן176 מביה"ס לתקשורת של אוניברסיטת פנסילבניה, שלפיהם הטלוויזיה לא רק מנמיכה הישגי לימודים -היא אף פוגעת במשכל.
הם גילו שככל שצפו תלמידי כיתה י' ביותר טלוויזיה, כך ירדו ציוניהם במבחני איי.קיו. היחס ההפוך בין איי.קיו לבין צפייה בטלוויזיה נשאר אף לאחר שהחוקרים קיימו בקרה על מעמד סוציאל-אקונומי, מין וגודל המשפחה.

 "מאוד לא מתקבל על הדעת שהקשר בין צפייה לבין איי קיו (נמוך) הוא שטחי", אמרו החוקרים.
למרות שהנתונים התאספו בטפטוף בשנות השבעים המאוחרות, הסכר נפרץ ב-1980 כשמשרד החינוך של קליפורניה גילה עניין בשאלת הטלוויזיה והחליט לפתוח במחקר מקיף. באותו אביב הוא העביר ליותר מחצי מיליון צעירים בני כיתות י' ו- י"ב שאלון השוואתי, להערכת מיומנויות קריאה, כתיבה וחשבון, פרופילים משפחתיים, ותבניות צפייה בטלוויזיה.

התוצאות המדהימות משכו תשומת לב לא רק של פסיכולוגים, אלא אף (לראשונה מאז החל מחקר הטלוויזיה) של העיתונות העממית. דיווח הניו-יורק טיימס177:
מחקר קליפורני מצביע על כך שככל שתלמיד רואה יותר טלוויזיה, הוא גרוע יותר בלימודים. ווילסון ריילס, המפקח על בתי הספר בקליפורניה, אמר ביום ד' שלא משנה כמה שיעורי בית הכין התלמיד, כמה אינטליגנטיים הנם או כמה הרוויחו הוריהם, היחס בין הטלוויזיה לציוניהם במבחנים היה למעשה זהה. בהתבססו על הסקר, קבע מר ריילס כי, מבחינה חינוכית, הטלוויזיה "איננה אמצעי עזר וצריך לכבות אותה"

חמישה סוגי נזקים לתפיסה השכלית
בעקבות הסקרים בקליפורנייה, החלו חוקרים לתהות מדוע החשיפה לתכנים המגרים ומעוררי ההשראה כביכול של הטלוויזיה גורמת לפיגור בהישגים ובמבחני איי.קיו?
למרבה המבוכה, מחקרים גילו שהטלוויזיה צמצמה את השאיפות להשכלה.
אותם מחקרים הראו שאף על פי שתכניות הטלוויזיה הציגו שפע  רב של רופאים, עורכי דין ובעלי מקצועות אחרים, ככל שילדים צפו יותר בטלוויזיה הם רצו לבלות פחות זמן בבית  הספר. ההשפעה הייתה בוטה במיוחד בקרב מתבגרים, אשר, על ידי צפייתם בטלוויזיה, הנמיכו לא רק את שאיפותיהם ללימודים אלא אף את שאיפותיהם למקצוע.
ככל שהילד צפה יותר בטלוויזיה, כך היה המקצוע שביקש לרכוש לעצמו לבסוף מרמה נמוכה יותר.

חמישה הסברים לכך נמצאו.
הראשון:, חוקרים מאוניברסיטת הרווארד מצאו שהטלוויזיה תפסה את הזמן שבו, בלעדיה, נהגו ילדים ללמוד או לקרוא להנאתם. הם מצאו למשל שילדים מבתים ללא טלוויזיה הכינו שיעורים ב-11% יותר בימי השבוע ו- ב-23% יותר בימי ראשון.74 פרופסור גאורג קומסטוק מאוניברסיטת סירקיוס, הנחשב למוביל בין חוקרי הטלוויזיה, כתב ב-1999: "ללמוד לקרוא זו בדרך כלל עבודה  קשה עבור ילד קטן, לעומת הצפייה בטלוויזיה שאינה מציבה הרבה דרישות. ילדים ללא ספק מתפתים לראות טלוויזיה במקום ללמוד לקרוא, ומי שייכנע לפיתוי יפגר בלימודיו לתמיד "

בניסוי ספונטני ב-1982, הכריז  בית ספר יסודי בניו-ג'רסי על "שבוע ללא טלוויזיה". לפי דיווחו של הניו-יורק טיימס אודות המאורע, "התלמידים בכל הכיתות החלו לבלות זמן רב יותר בהכנת שיעורי בית ובשיחה עם חבריהם ובני משפחותיהם".  
כעבור שנתיים ויתרה העיר ורמינגטון מקונטיקט כולה על טלוויזיה לחודש ימים. כשכתבי וול-סטריס ג'ורנל ראיינו תושבים מוורמינגטון, ציינו מבוגרים כילדים את הקריאה ברוב המקרים כעיסוק שבחרו בו למלא את זמנם הפנוי החדש. 

ילדים שאינם מתַרגלים קריאה מוצאים את  עצמם "מפגרים בלימודים", הם לא נהנים בבית הספר, ובהיווכחם כמה לימודי הכנה מחייבים מקצועות הצמרת, הם מנמיכים את שאיפותיהם.
ההסבר השני לאופן שבו המדיום מדכא הישגים ואיי.קיו (וע"י כך ככל הנראה אף  שאיפות): הוא הופך את  הילדים לישנוניים. לא רק שהילדים ערים וצופים בטלוויזיה לאחר שעת השינה המתאימה להם אלא שגם צוות מאוניברסיטת בראון מצא שמשך ההירדמות של הילדים התארך כאשר צפו בטלוויזיה במהלך היום או הערב שלפני כן, דבר שגרם לקיצור משך שנתם ולנמנום במשך היום. המחקר גרס שבשעת ההשכבה ילדים מעלים בדמיונם "סצינות אלימות ו\או מגרות במיוחד" שראו בטלוויזיה ב-24 או 48 השעות האחרונות. על כן, אפילו ילדים ששכבו לישון בזמן היו פחות עירניים במשך היום אם הם צפו בטלוויזיה בלילה הקודם.

ההסבר השלישי: החיתוכים המהירים בסרטי הטלוויזיה מקלים את ההיזקקות לריכוז. הסביר פרופ' ג'ורג' קומסטוק, "קצב הטלוויזיה כשהיא נצרכת במנות גדולות מדכא את השליטה על האימפולסים ואת היכולת לפעול בקצב האיטי יותר של לימודי בית הספר"  פרופ' נייל פוסטמן מאוניברסיטת ניו-יורק מדווח שאורך רצף התמונות מזווית אחת הממוצע ברשת טלוויזיה הוא רק 3.5 שניות, "כך שהעין אף פעם לא נחה, תמיד יש משהו חדש לראות" 

רוברט מקניילי, עורך בפועל ומגיש-שותף  של מהדורת החדשות של מקנייל ולרנר, כותב ש"הרעיון הוא להגיש הכל קצר, לא לאמץ את תשומת הלב של הצופה 'ובמקום זאת לספק גירוי מתמיד באמצעות הגיוון, החידוש, הפעולה והתנועה.' "אינך נדרש  לרכז את תשומת לבך  בשום רעיון, בשום דמות ובשום בעייה ליותר משניות אחדות בכל פעם"
בויכוח המפורסם מ-1854בין המועמדים לנשיאות אברהם לינקולן וסטפן א. דוגלאס, פתח דוגלאס בהצהרה של שלוש שעות, שלקח ללינקולן ארבע שעות להפריך.

לעומת זאת במהלך העימות   הנשיאותי הטלוויזיוני  ב-1987, לקח לכל מתחרה 5 דקות להציג שאלות כגון "מה המדיניות שלך במרכז אמריקה?" לפני שמתחרהו פתח בתשובת-שישים-שניות.  ולא תמצא ברחבי הטלוויזיה מופע תובעני יותר מבחינה אינטלקטואלית מאשר הפארסה הזו של עימות.

מכיוון שילדינו יושבים באפס מעשה בעוד הטלוויזיה מפזזת ומכרכרת לפניהם,מתנונת  יכלתם להתעמק בספרים, לשתות בצמא מפי מורים, ולהיזקק למקורות חכמה פחות תזזיתיים אחרים -  וכן עצם יכלתם לחשוב. אין תמה שהם לא נוגעים בספרים, שמנת משכלם מנמיכה, שהישגיהם בלימודים כושלים וששאיפותיהם המקצועיות נמוכות מאוד.

ההסבר הרביעי: הטלוויזיה פוגעת בכושר הדמיון. מחקר על תלמידים מחוננים מכיתות ד', ה' וּ-ו' שנכלל בדו"ח קצין בריאות הציבור האמריקאי  מראה שצפייה בתכניות טלוויזיה מגוונות - מסרטים מצוירים ועד "טלוויזיה חינוכית" - מנמיכה את הניקוד במבחני היצירתיות של התלמידים.

בהערותיהם על ניסויים שבהם "פוטמו" ילדים בטלוויזיה, כותבים חוקרים מן הקבוצה לקידום הפסיכיאטריה:
הניסיון הראה שילדים שהפסיקו לצפות בטלוויזיה אכן משחקים באופן שמפגין במובהק עולם דמיוני מפותח. כשהם חוזרים לצפייתם הקודמת, הילדים ממעיטים לשחק כך. ממצאי המחקר מצביעים גם על כך שילדים שצפייתם "קלה" מספרים על יותר חברים דמיוניים למשחק, באופן משמעותי, מאשר צופים "כבדים".

הפרופסורים דורותי סינגר מאוניברסיטת הרווארד וג'רום סינגר גילו לפחות אופן  אחד שבו גורמת הטלוויזיה ליצירתיות שתעלה חלודה:  הצופים אינם צריכים לדמיין שום דבר. "ילדים המורגלים לצפייה כבדה בטלוויזיה משתמשים ברמזים הקוליים והחזותיים שמציעה להם  בו זמנית הטלוויזיה", הם כותבים. "הם עלולים לפגר מאחור כשעליהם ליצור דימויים משלהם בשעת קריאה או האזנה לסיפור". 

הסבר חמישי עלה מעבודתו של הפרופסור מאוניברסיטת הרווארד ט. ברי ברייזלטון. ברייזלטון חיבר תינוקות למודדי גלי מוח וחשף אותם למקור אור מהבהב כמו טלוויזיה שאינה מכוונת על תמונה.
כעבור חמש עשרה דקות של חשיפה, התינוקות חדלו לבכות והציגו תבנית גלי מוח תואמת-שינה, אף על פי שעיניהם היו פקוחות ומתבוננות באור.

הניסוי של ברייזלטון מראה שהמדיום עצמו, ללא שום תוכן, פועל ישירות על המוח לדכא פעילות מנטלית. האגודה לקידום הפסיכיאטרייה איששה את מסקנותיו של ברייזלטון ב-1982, הם קבעו שגלי המוח המופקים בשעת צפייה, אפילו במופעים המרגשים ביותר, הם כאלה של מצבי ערנות מועטה. החוקרים מצאו שבשעת צפייה בטלוויזיה קצב גלי האלפא של הנחקרים גדל,  כך שהם מצויים במצב תודעה פסיבי, כאילו סתם ישבו בחשכה"

כל אחת מהפעילויות שילד עסוק בה במשך יומו הפעלתני משכלל סדרת מיומנויות כלשהי. קריאה היא אימון, כתיבה היא אימון, ספורט הוא אימון, שקיעה במשחקי דמיון היא אימון, והתערבות עם הבריות היא אימון.

כל הפעילויות האלה מסייעות בדרך זו או אחרת להכין את הילד לאתגרי חיי הבגרות.
הטלוויזיה גם היא אימון, טלוויזיה היא אימון לחוסר פעילות. כשילדים צופים בטלוויזיה הם מתאמנים בשינה - לרוב במשך שעות יומיות רבות. לא צריך תואר דוקטור כדי לראות את ההשפעה המזיקה שעלולה להיות לכך על התפתחותם השכלית ועל שאיפותיהם לעתיד.

קריאת ספרים וטלוויזיה
מחקרים בארה"ב שנעשו על ידי אוניברסיטאות178 סריקיוס וניו יורק גילו בקרב צופים אינטנסיביים יש סיכוי גבוה יותר להסתייגות עזה מקריאת ספרים. תוכניות הטלוויזיה נותנות הרגשה כאילו כל אחד יכול לקבל את כל הצרכים שלו מצפייה בטלוויזיה, ולכן כאילו אין צורך בקריאת ספרים.

הם גם בדקו וגילו ש: "צעירים הצופים מספר רב של שעות בטלוויזיה יש דיעה שלילית על קריאה בספרים"

הסקר נעשה שוב בשנה שלאחריה, וסטטיסטיקאים ופסיכולוגים ניתחו את הנתונים באופן עוד יותר מדויק. דיווחיהם היכו בהלם הורים ומחנכים כאחד. תלמידים מבתים שלא היתה בהם טלוויזיה בחדר המגורים השיגו ציונים של 74%  על קריאה נכונה, לעומת ציון 69% שקיבלו תלמידים שהייתה טלוויזיה בחדר המגורים בביתם.

ילדים משכבה סוציו-אקונומית גבוהה יותר הושפעו באופן שלילי אפילו יותר מאשר ילדים מן המעמד הבינוני או הנמוך.
אפילו שעת צפייה יומית אחת בטלוויזיה הנמיכה את ציוני ההישגים, וכל שעה נוספת של צפייה עשתה את המצב יותר גרוע.

לא היה שום הבדל אם הורים דיברו לאחר מכן עם הילדים על התכנית הנצפית, אם הילדים בחרו בעצמם במה יצפו או שההורים בחרו למענם, או באילו סוגי תכניות הילדים צפו. בכל רחבי לוח התכניות, אפילו צפייה מועטה בטלוויזיה פגעה בהישגים בלימודים. 
ילדים צעירים179 מבזבזים זמן פי שתיים על צפייה בטלוויזיה ב- MTV מאשר על קריאה בספרים לשם הנאה.