|
הכרת הטוב על רקע
הרשת והתמיכה החברתית
של קשישים המוגבלים בתפקוד (תשושי
גוף,סיעודי,סיעודי
מורכב,תשושי נפש)
בכתב העת גרונטולוגיה לה(2) תשס"ח 2008
, פורסם מאמר תחת הכותרת "מאפייני רשתות חברתיות
ותמיכה חברתית לסוגיה של קשישים המוגבלים בתפקוד" .המאמר מעניין ביותר מהזוית
המחקרית וברצוני להעיר מספר הערות לגבי המסקנות של המחקר. ניתן לקרוא את המאמר
באתר "www.yad-lakashish.co.il
".
א.
מבין השורות עולה גישה
שאינה חיובית כלפי המוסדות הסיעודיים . יש
אפילו סתירה פנימית בהרצאת הדברים ובמסקנות בנושא זה. מצד אחד העומס הנפשי האדיר
המוטל על הרשת החברתית הראשונה של הקשיש (בני המשפחה) הוא כה גדול, ואותה רשת גם
משדרת לקשיש חסר האונים כמעט,את העומס הזה מאידך גיסא. במילים אחרות בני המשפחה
המטפלים משדרים לקשיש גם באופן לא מודע את הקושי שלהם לטפל בו. התוצאה היא שהוא
עצמו נכנס למצוקה הולכת וגוברת ,כי לא נעים לו, חש תחושה של חוסר אונים ושהוא מהווה
נטל עליהם וכו',וכך הוא יכול לדרדר את עצמו יותר ויותר על ידי כך שהוא לא יעלה
בפניהם את המצוקות והכאבים שיש לו . קשיש המוגבל בתפקודו כמו הקשיש
הסיעודי
או המורכב או אפילו
תשוש הנפש מקבל את כל צרכיו החיוניים להמשך תפקודו היומיומי בבית
האבות מה שאינו יכול לקבל בביתו שלו. קל יותר לקשיש לדרוש את מילוי צרכים שלו
במסגרת
בית האבות יותר מאשר לבוא בדרישות כלפי בני המשפחה המטפלים. מה גם שלא ניתן
להפוך את הבית של הקשיש למסגרת
סיעודית (אולי למשפחות אמידות מאד).
ב.
אני סבור כמו כן שבעתיד
הנראה לעין לא תהיה ברירה והמוסדות הסיעודית
"יפרחו" זאת על רקע צמצום מספר בני המשפחה וצמצום הרשתות החברתיות השונות בחברה
המערבית והחומרית שלנו. צורך זה יביא בהכרח לתחרות גדולה יותר והמוסדות
הסיעודיים לסוגיהם השונים (כמו
בית אבות
סיעודי,בית אבות לתשושי נפש,בית אבות לתשושי גוף) יצטרכו להיות אטרקטיביים
יותר ויותר לרווחת הקשיש.
ג.
יצויין כי
בתי האבות הסיעודיים או המסגרות
לתשושי נפש,בתי אבות סיעודי מורכב וכן מסגרת
הדיור המוגן, הוקמו והתפתחו כתוצאה מצורך אמיתי
ואיני מכיר מסגרת טובה שסובלת ממחסור בדיירים.
ד.
להוסיף כי רוב רובם של
הדיירים מרוצה מהמסגרת בה הוא בחר ואשר ענתה לו על צרכיו. אני בהחלט מסכים עם ההנחה
שרב הדיירים פונים למסגרת מסויימת כתוצאה מהכרח והם עושים מאמצים להישאר במסגרת
הקהילה אלא שהמציאות בפניה הם מתמודדים אינה מאפשרת להם את מילוי הצרכים שלהם.
הרשת החברתית חולקה לשתי קבוצות: רשת לא
פורמאלית ורשת פורמאלית. הרשת הלא פורמאלית כללה: רשת משפחתית (בני-זוג, ילדים ובני
זוגם, אחים), קרובי משפחה (גיסים, דודנים, אחיינים ונכדים), רשת החברים ורשת
השכנים. מהממצאים עולה שלקשישים רשתות בגודל ממוצע בינוני-גבוה, כעשרה אנשים בממוצע
ברשת. מתוכם בממוצע שבעה אנשים לא-פורמליים. טווח גודל הרשת החברתית נע בין 20-2
אנשים.
המאמר ציין מספר סוגי תמיכה:
א.
תמיכה אינסטרומנטלית
(סיוע בתפקוד, קניות ותחזוקת הבית),
ב.
תמיכה חומרית
(חפצים/כסף);
ג.
תמיכה רגשית (במצבי עצב
ודאגה);
ד.
תמיכה באמצעות מתן מידע
וייעוץ.
אחת המסקנות העולות מתוך המאמר היא כי
הרשת החשובה ביותר לקשיש הינה הרשת המשפחתית אשר היא המשתתפת החשובה ביותר במתן
תמיכה לסוגיה השונים. מסקנה נוספת הינה כי התמיכה הרגשית הינה רק במקום השלישי
לעומת התמיכה האינסטרומנטאלית והחומרית. אני סבור שמיעוט התמיכה הרגשית לקשיש הינה
בעיה כאובה ויש בהחלט לתת הדגש עת כך כי הנקודה הרגשית הינה חשובה מאד לקשיש אולי
יותר מייתר התמיכות האחרות.
נראה לי שאוכלוסיה דתית אשר גדלה על מצע
ודרך חיים של הכרת הטוב וכיבוד הורים באופן מעמיק ביותר עם עבודה עצמית לשיפור
בנושאים אלה ,ומצע זה מאפשר לה להתמודד אולי טוב יותר עם נושא של התמיכה הרגשית וגם
בייתר הנושאים שצויינו במאמר.
ברצוני להביא מובאה מתוך התרבות התורנית
היהודית שלנו ,אשר מהווה דרך חיים לאוכלוסיה הזאת,ואולי קל לה יותר להתמודד עם
הקשיים הרבים הכרוכים בעומס המטלות שיש לבני המשפחה בדאגה לקשיש,הן העצמאי שנותר
בדד,הן לקשיש הסיעודי או
הסיעודי המורכב והן אפילו
תשושי הנפש. איני מכיר עבודות מחקר שנעשו על
הרשת החברתית באוכלוסיה הדתית ו/או החרדית וראוי לדעתי לחקור זאת מבחינה מדעית.
המאמר הינו של הרב וולבה מספר "עלי
שור", חלק שני,פרק 15,מערכת העבודה המוסרית אותו תחילה אני מסכם כדלהלן לנוחיות
הקורא.
א.
הכרת הטוב הינה מידה
חשובה ביותר ואינה רק בין אדם לקב"ה אלא בין אדם לחברו ועוד יותר מכך בין אדם לבין
עצמו.הכרת הטוב מרבה אהבה בין בני האדם.
ב.
אין זה מספיק להכיר טובה
בלב ,אלא לומר ולהביע אותה בפה מלא וגם יש לתרגל את הכרת הטוב כל יום.
ג.
הכרת הטוב נועדה לשרש את
התכונה הנפסדת שיש לאדם מיום בריאתו כי "הכל מגיע לי"
ד.
הכרת הטוב הופכת את
המכיר טובה להיות מחוייב לזולתו,ואחת הסיבות לכפיות טובה הינה שאינו מעונין להיות
מחוייב לזולת.
ה.
ככל שהקשר בין בני אדם
הינו קרוב יותר כך קשה יותר להכיר טובה,כי מסתמא ממילא האהבה הינה גדולה ומה בכך
שאכיר טובה. זוהי טעות נפסדת.
להלן המאמר
הכרת הטוב (הרב וולבה
זצ"ל)
הכרת הטוב היא מידה הנוהגת בין אדם
וחברו ובין אדם למקום, ואפילו בין המקום והאדם. הרי מצינו בתורה פרשיות שלימות איך
הקב"ה מכיר טובה לאדם, כמו בפרשת נדבת הנשיאים ( פרשת נשא, חמישי), שכתב שם הרמב"ן
: "והנכון בטעם הכתוב כי הקב"ה חולק כבוד ליראיו וכמו שנא' כי מכבדי אכבד, והנה
הנשיאים כולם ביום אחד הביאו הקרבן הזה ואי אפשר שלא יהא אחד קודם לחברו, וכבד את
הנקדמים בדגלים בהקדמת ימים, אבל רצה להזכירם בשמם ובפרט קרבניהם ולהזכיר יומו של
כל אחד, לא שיזכיר ויכבד את הראשון זה קרבן נחשון בן עמינדב ויאמר וכן הקריבו
הנשיאים איש יומו כי יהיה קיצור בכבוד האחרים ואחרי כן חזר וכללם להגיד שהיו שקולים
לפניו ית'" – עד כדי כך הכיר הקב"ה להם טובתם ! וכן בפרשת פנחס אשר "השיב את חמתי
מעל בני ישראל, לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית
כהונת עולם".
אל לנו לחשוב כי מידה זו היא רק ענין
בין אדם לחברו. באמת היא מידה בין אדם לעצמו. כן מצינו במכת דם שאמר הקב"ה למשה
"אמור אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים וכו' והיה דם בכל ארץ מצרים" (פרשת
וארא, רביעי), ואמרו במדרש : ולמה לא לקו המים ע"י משה ? א"ל הקב"ה המים ששמרוך
כשהושלכת ליאור אינו דין שילקו על ידך, חייך לא ילקו אלא ע"י אהרן" (שמו"ר פ"ט, ט).
וכן במכת הצפרדע : "ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן נטה את מטך והך את עפר הארץ - א"ל
הקב"ה למשה עפר שהגין עליך כשהרגת את המצרי אינו דין שילקה על ידך. לפיכך לקו ג'
מכות אלו ע"י אהרן" (שם פ"י, ז), המים והעפר אינם מרגישים מי מכה אותם ושווה להם אם
משה הוא המכה או אהרן?, אבל משה חייב להכיר להם טובה שהגינו עליו, לכן הצבנו את
העבודה בהכרת הטוב בין המידות שבין אדם לעצמו, אם כי ברור שיש לה השלכות רבות בין
אדם לחברו ובין אדם למקום.
ועד ראשון
המכיר טובה שחברו הטיב עמו יודע שחברו
אוהבו, וכמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם (משלי כז, יט), לכן גם הוא אוהב חברו,
והרבה חיבה וריעות בישראל. הרי הכרת הטובה מעוררת אהבה. זה יסוד גדול בחכמת המידות
שהכרת הטוב מביאה לידי אהבה, אשר על כן זוהי מידה כל כך בסיסית. ומכלל הן אתה שומע
לאו : אהבה שאין עמה הכרת הטוב אין לה קיום, משל לבני זוג : עד כמה שגדלה האהבה
ביניהם בתחילה - אם במשך השנים אין אחד מכיר בטובתו של השני אין אהבתם מתקיימת ואף
עלולה ליהפך לשנאה ח"ו. וכן הוא בכל היחסים : בנים והורים, שותפים וחברים לעבודה,
בעל הבית ופועלים.
אי אפשר שברבות הימים שבני אדם חיים
ביחד לא יתגלו ליקויי נפשם במידות רעות והרגלים רעים. אך כל עוד שמכירים גם הטוב
שמקבלים מהם יוכלו לדור בכפיפה אחת, כי הא דאמרו על אשה רעה "דיינו שמגדלות בנינו
לתורה ומצילות אותנו מן החטא" (יבמות סג, ע"ב). ודא עקא : "דרכם של הבריות להעלים
הטובות ולגלות הרעות" (אורחות חיים להרא"ש סי' נח). מה רב, איפוא, החיוב לעשות
עבודה מהכרת הטוב ולהתלמד בה עד שהיא תיהפך לטבע אצלנו !
מוטב שההתלמדות בכאן תהיה קשורה בפעולה.
והנה מצאנו בפרשת ביכורים שנאמר שם "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו -
שאינך כפוי טובה" (פרשת כי תבא, ראשון ורש"י שם מהספרי). הרי צריך להגיד פרשת
ביכורים בפה מלא ; משם ראיה שצריך להביע הכרת הטובה דווקא בפה ולא להסתירה בלב.
נתלמד, איפוא, שלש פעמים ביום להכיר הטובות שעושים לנו בני אדם וגם נביע להם במלים
אחדות שאנחנו מכירים טובתם.
לפי דרכנו איננו צריכים לחפש טובות
גדולות. המוכר בחנותו המטריח עצמו למצוא בשבילנו בדיוק את מה שאנו מבקשים לקנות
והדוור המביא לנו מכתבים (האם זאת אינה טובה ?, ומה בכד שהוא מקבל משכורת עבור זה,
אבל בשבילי זוהי טובה !). ומי שמגיש לנו אוכל ומי שמנקה את ביתנו - לכולם יש להכיר
טובתם ולכולם מגיעה מלה טובה וכל שכן מי שעשה עמנו חסד יותר גדול, אם נתלמד ונתרגל
בזה, ניווכח לראות שהעולם מלא חסד, ובהכירנו זאת תתרבה בנו חיבה וריעות במידה כה
רבה שלא ידענו מזה עד כה. אשר אמרנו כי גם החנוני עושה חסד עמנו, אף שמשלמים לו
וזוהי פרנסתו - עיין בדעת חכמה ומוסר ח"א עמ' קעג מאמר "מדת חסד בכל היא".
זאת נעשה כעת : נתלמד בכל יום להכיר
טובה לשלשה בני אדם, ואם אפשר נשתדל להביע להם באיזו מלה את הכרת הטוב שלנו.
ועד שני
הכרת הטובה היא מידה שהשכל מחייב ומידה
יפה היא מאד - למה אנחנו כפויי טובה לרוב ? ולמה כפיית הטוב היא מידה המושרשת בנו
עוד מאדם הראשון ? הרי אמרו : "וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם"
- רש"י מחז"ל : "בני האדם - אלא בני מי, שמא בני חמורים וגמלים ? אלא בני אדם
הראשון שכפה את הטובה ואמר: "האשה אשר נתת עמדי" ; אף אלו כפו בטובה למרוד במי
שמשפיעם טובה ומלטם מן המבול" (פרשת נח, שביעי). והנה שם היו כפויי טובה לגבי הקב"ה
ואנו עוסקים בכפיית הטובה לגבי בני אדם, ויש לנו לעמוד על שורש מידה וו. שתי סיבות
ישנן לדבר.
א.
האחת היא : מושכל ראשון
באדם שהכל מובן מאליו בעולם, והכל מגיע לו. כשאדם נולד לא היתה לו דעת, ואח"כ כאשר
נהיה בר-דעת הוא חי כאילו הוא מובן מאליו שהוא צריך להימצא ושהוא מוכרח להיות בריא
ושלם. הילד גדל אצל הוריו מיומו הראשון, וכאשר הוא עומד על דעתו הוא מבין כי כך
מוכרח להיות שההורים יטפלו בו ויתנו לו כל אשר הוא צריך וכל אשר הוא מתאווה אליו,
וכאילו הכל מובן מאליו. עוד זאת, שהאדם נולד באנוכיות בסיסית לראות את עצמו עומד
במרכז העולם כולו, והכל לא נברא אלא כדי לשמשו. ממילא כל מה שעושים לו - מגיע לו
ואין כאן מקום להכיר טובה למישהו. בעמל רב עולה לאדם להיגמל ממושכל ראשון נפסד זה,
וללמד לעצמו כי אין שום דבר מובן מאליו, ולא "מגיע" לו מאומה, וכל מה שהוא מקבל הוא
חמד וטובה. זאת היא העבודה של הכרת הטובה, ואין בזה הבדל בין הטובות שאנו מקבלים
מאת הקב"ה ובין אלה שאנו מקבלים מאת בני אדם. עלינו להתלמד אחת ולתמיד כי הכל, הכל
ממש, הוא הטבה וחסד עמנו. אפילו החיים עצמם אינם מובנים מאליהם - "מה יתאונן אדם חי
- מה יתרעם על מידותיו וכי גבר על חטאיו ? דיו חיים שנחתי לו !" - רש"י ; "למה
יתאונן אדם חי, למה יתרעם אדם על הקורות הבאות עליו אחר כל החסד שאני עושה עמו
שנתתי לו חיים ולא הבאתי עליו מיתה" (קידושין פ, ע"ב). אילו היינו מבינים כי אין
הכל מובן מאליו, וכי כל מה שאנו מוצאים בעולם מצרכינו הוא הטבה וחסד - היתה באמת
מתרבה חיבה וריעות בעולם, והיינו מכירים כי בעולם של חסד אנו חיים. וכאשר הכרה זו
נעלמת מאתנו, נהיה כל העולם אפור, כל אחד עושה "רק" עבודתו, וכל מוכר רוצה "רק"
להרוויח, והרופא רוצה רק לקבל התשלום שלו והמורה רוצה רק לקבל המשכורת שלו - אין
הטבה ואין חסד, אין חיבה ואין ריעות. עולם דל ויבש ! אך לא : בעולם בהיר אנו רוצים
לחיות, עולם שיש בו הטבה וחסד, חיבה וריעות ! את העולם הבהיר הזה בונה האדם על ידי
שהוא מכיר טובה לכל.
ב.
ישנה עוד סיבה לכפיית
הטובה, והיא זו , כשאני מקבל טובה ממישהו ואני מכיר לו טובתו, אני נעשה לו מחויב,
אני חייב להחזיק לו טובה ואף להגיד לו תודתי. להגיד לאדם "תודה" יש בה משום הכנעה
מסוימת : הרי הוא נתן לי, ואני חייב לו, וזהו מצב של הכנעה דקה. אבל גם בדקות כזאת
של הכנעה אין אדם רוצה. אצל ילדים קטנים יכולים לראות שהם בורחים מלהגיד "תודה" .
כאשר מושיטים לילד סוכריה וכדומה, הוא חוטף אותה ובורח - מבלי להגיד תודה. ולא רק
להגיד תודה חייב המקבל טובה, . הוא נהיה משועבד לחברו, וברבות הימים יצטרך להחזיר
טובה כאשר חברו זקוק לה - ואין אדם רוצה בשיעבודים כאלה. לכן הוא רוצה להתעלם
מהטובה ההיא ולעשות עצמו כאילו לא קיבל כלום. זוהי "כפיית טובה", כאילו כפה
מכסה על הטובה לבל תיראה עוד. בלשון אחרת קוראים חז"ל לזה "כופר בטובה", וזה כמו
כופר בכל, בהלוואה, שבודאי הוא יודע שלוה את הכסף, אבל אינו רוצה לשלם, ולכן
אומר שלא לווה.
באמת אמר אדמו"ר, כי הרוצה לעשות טובה
שלימה יבקש ממקבל הטובה איזה דבר קטן מיד עם הנתינה, כדי שהלה ירגיש כי כבר
גמל עם הנותן טובה זו ומעתה אינו חייב לו כלום, ומקורו מהא דאמרו "לכך אמר הקב"ה
למשה ויקחו אליך שמן זית זך - לא שאני צריך להם, אלא שתאירו לי כשם שהארתי לכם" וכו',
משל לפקח וסומא שהיו מהלכים' אמר הפיקח לסומא בא ואני סומכך והיה הסומא מהלך. כיון
שנכנסו לבית אמר הפיקח לסומא צא להדליק לי את הנר והאיר לי שלא תהא מחזיק לי טובה
שלויתיך' לכך אמרתי לך שתאיר. כך הפיקח זה הקב"ה, והסומא אלו ישראל, והיה הקב"ה
מאיר להם והנהיגם ; כיון שבאו לעשות משכן קרא למשה וא"ל ויקחו אליך שמן זית זך. אמר
ישראל כי אתה תאיר נרי ואתה אומר שנאיר לפניך ? אמר להם בשביל להעלות אתכם שתאירו
לי כשם שהארתי לכם" (שמו"ר פ"לו, ב). הרי הקב"ה התנהג עם ישראל לעשות עמהם טובה
שלימה, ולכן ביקש מהם להדליק נר תמיד במשכן, ובזה ירגישו כאילו כבר שילמו
להקב"ה את טובותיו. ברם, ברוב הטובות שאנו מקבלים אנו מרגישים שנהיינו חייבים
למטיבנו, ואין לנו להתעלם מהרגשה זו ואדרבה, יש לנו להתבונן בטובה שקבלנו ולהודות
עליה בפה מלא.
ועד רביעי
ככל שהיחס בין בני אדם יותר קרוב -
יותר מתקשים בהכרת-טוב הדדית. כל כך מתרגלים בקבלת הטובות עד שבמשך הזמן כל אחד
חושב כי השני מחוייב בהטבותיו, ואם פעם הוא יחסיר משהו הוא נתבע על זה על שלא מילא
את חובו. תהליך זה מעכיר את היחסים. במיוחד זהו גורם שלילי בשלום בית. הלא הבית הוא
מקום של חסד הדדי תמידי בין בני הזוג, האיש טורח ויגע להביא פרנסה לבית ; אם הוא
לומד תורה, הוא טורח ויגע להביא פרנסה רוחנית לבית. האשה מטופלת בגידול הילדים
ובהנהגת הבית , אם היא עובדת כדי להביא פרנסה לבית - טירחה ויגיעה כפולה מוטלת
עליה' ויש להבהיר בבירור, כי אין האשה חייבת לפרנס את הבית - החיוב מוטל על הבעל,
וכך הוא כתב לה בכתובתה : "אנא אפלח ואיזון". אם האשה מקבלת על עצמה את העול של
פרנסת הבית מאהבת התורה, כדי שבעלה יוכל ללמוד בלי הפרעה - מה מאד מגיעה לה הכרת
הטוב בעד מסירות נפשה ! יש על שני בני הזוג לדעת, כי האהבה והשלום בביתם תלויים
בזה, שכל אחד מהם לא נלאה מלהכיר טובת השני ולהביע זאת בפה ובמעשה. הוא אשר מצינו
שהמלאכים שאלו את אברהם אבינו ע"ה : "איה שרה אשתך" כדי לחבבה על בעלה, כי תתחדש לו
ההכרה ש"הנה באוהל - צנועה היא" (פרשת וירא, ראשון). מכאן, שחיבוב זה צריך להימשך
עד זקנה ושיבה ובגדול שבגדולים, ודי לבני הזוג בהערה זו.
בברכה
דוד דנחי
יד לקשיש
|
תמונת מצב בארץ 
