התופעה התפתחה וגברה בשנים האחרונות ואף קיבלה לגיטימציה, כשב- 1994 החליטה מועצת הרשות השנייה, לבטל את האיסור ולאפשר לעיתונאים לשדר פרסומת.

"יש משהו מאוד נקי בפרסומת, כי ברור לכולם מי מקבל כסף ומי נותן כסף. הכל נעשה על השולחן וגם המאזין יודע שזו פרסומת", מתרץ העיתונאי ר. (בראיון ב"ידיעות אחרונות", 14.2.97) את העיסוק שלו בשידורי פרסומת.

בחייך , האם לא ברור לך שהמפרסמים קנו את אמינותך המקצועית במטרה להוליך שולל את המאזינים וליצור רושם מטעה במכוון? הם שילמו לך לא הודות לכישוריך כקריין אלא הודות לאליבי שלך כעיתונאי. הם מעוניינים בקולך משום שקנה את אמינותו בעמל רב של עבודה עיתונאית זהירה וקפדנית. בעיתונות המודפסת המתכונת הזאת מופיעה תחת הכותרת "מדור פרסומי", שבו המפרסמים טורחים להוסיף חתימות של שמות פסבדו-עיתונאיים מתוך אותה כוונה עצמה - להטעות.

השימוש בעיתונאים בפרסומת נעשה מתוך כוונה ברורה של המפרסמים ליצור רושם שהדברים הנאמרים בפרסום בדוקים ומבוססים על תחקיר, בדומה לחומר המערכתי המשודר באותו קול עצמו. המטרה היא ליצור בלבול, ואין זה נכון שהציבור יודע להבחין. ההאזנה לפרסומת נעשית בדרך אגב, והקליטה היא סלקטיבית. למפרסם רצוי שייקלט שם המותג ויהיה מזוהה באופן תת-מודע עם קולו האמין של העיתונאי.