ילדים שהם צופים "כבדים" בטלוויזיה יכולים לאבד את הרגישות להזדהות עם קורבן אלימות ואת יכולת המחאה כנגד אלימות בחיי היום יום, ולא רואים באלימות דבר רע. לדוגמא נעשו מחקרים125 שגילו שילדים שצפו בתוכנית עם אלימות, היו פחות מהירים להתערב לטובת הזולת או לקרוא לעזרה בחיי היום יום כשהם ראו את חבריהם רבים אחד עם השני או משחקים בצורה מסוכנת.

פרופסור ניל פוסטמן בספרו126 אובדן הילדות כובל על כך שהטלוויזיה חשפה את הילדים לרמות אלימות גבוהות, וגורמת להם להכיר את עולם המבוגרים בטרם עת וכך גם  לומדים כיצד לבצע פשעים חמורים, עד כדי כך שבערים בכל העולם קטן במהירות ההבדל בין פשעי מבוגרים לפשעי ילדים, בין השנים 1959 ל- 1979 הוכפל שיעור הפשעים החמורים שבוצעו על ידי ילדים בני פחות מחמש-עשרה פי מאה ועשר, או ב-ו ו אלף אחוזים.

ילדים והפיגועים שמשודרים בטלוויזיה
קטע127 מתוך ראיון עם מיכל גרוסמן, פסיכולוגית ילדים.

שאלה:"האם נכון לחשוף ילדים לתקשורת? ומהי השפעת החשיפה עליה?
"לאמצעי התקשורת השפעה רבה על המבוגרים ועל הילדים כאחד", מסבירה מיכל גרוסמן. "כוח ההשפעה שלהם נובע, בין היתר, מכך שהם נכנסים אל תוך הבית, אל תוך הקן המשפחתי. מדובר, כביכול, במקור ידע "אינטימי", אלא שבימים אלה הוא מכניס את הזוועה ואת התיאורים הקשים אל לב לבו של הבית, כך שהבית הופך ממקום בטוח למקום חשוף לאלימות, המעוררת פחדים וחרדות. הדבר משמעותי במיוחד לילדים קטנים, שתופסים את הבית כמקום שמגן עליהם ביותר".

שאלה: כיצד מבינים ילדים את מה שמשודר באמצעי התקשורת?
"קודם כל, מסתבר שילדים קולטים מגיל מאוד צעיר גם אם ברמות שונות של הבנה ובאופנים שונים ממבוגרים. לדעתי, התפיסה ש"אין דבר הוא ממילא לא מבין את מה שהוא רואה" היא תפיסה מוטעית. ילדים קולטים, גם אם הם לא תמיד מבינים את מה שהם קולטים. הם קולטים ישירות מהתקשורת ומתגובותיהם של המבוגרים שקרה משהו נורא, והם מגיבים, או באופן ישיר מילולית, או על ידי עיבוד והפנמה, באמצעות פנטזיה, חלום ודמיון של המראות ואת חלקי הדברים שהצליחו לקלוט. לעיתים מתעוררות אצלם חרדות, והן עלולות להשפיע על רמת התוקפנות והאלימות שלהם.
כך שגם אם ילדים לא מבינים את כל מה שהם קולטים, זה מעסיק אותם ומשפיע עליהם, והורים צריכים להיות ערים לכך".

שאלה:כיצד יכולים כלי התקשורת לסייע לילדים במצבים של מתח וחוסר ודאות?
התחושה שלי היא שכיום כלי התקשורת מאבדים שליטה. התחרות בין הערוצים ותרבות הרייטינג מביאות לכך שמחפשים את התמונה היותר חמה, היותר קשה, היותר מזעזעת. לו היינו חושבים על ההשלכות הנפשיות שיש לתמונות האלה לא רק על הילדים, אלא גם על המבוגרים, אז התקשורת הייתה עושה סינון לגמרי אחר:  עם יותר כבוד לאדם, לגוף שלו ולצנעת הפרט.