להלן דוגמאות המעודדות שימוש באלימות:
1) כאשר מוצג בטלוויזיה גמול חיובי למשתמש באלימות או שהוא לא נענש.
2) כאשר האלימות מוצגת כדרך צודקת וכפתרון ראשוני לפעול כנגד הזולת.
3) כאשר הצופים נתקלים בטלוויזיה במישהו שנקטו נגדו באלימות  והוא דומה במראה פניו או בלבושו או במאפיינים של חייו למשהו מחיי הצופה שאז צפייה באלימות כזו מעודדת את הצופה לנקוט באלימות כנגד משהו הדומה למה שהוא ראה בטלוויזיה (כמו אותו בעל דוכן בניו יורק שהיה דומה לבעל דוכן אחר שראו קבוצת צעירים בסרט מסוים והם שרפו אותו ואת דוכנו וטענו שכך ראו בסרט וחיקו את אותה סצינה...ש. כ)
4) כאשר מבצע האלימות בטלוויזיה דומה או נראה כמו הצופה אז נוטה הצופה לחקות את מעשה האלימות.
5) כאשר האלימות מוצגת שוב ושוב היא כבר לא מעוררת סלידה וריחוק מהצופה, ומורידה כל מעצור ועכבה פנימית מפני שימוש באלימות.
6) האלימות מוצגת בצורה כמה שיותר אמיתית (אפילו יותר מרגשת מהחיים האמיתיים עם מוזיקה, בום!!!! טראח!!!! וכו') ולא כפי שהיא באמת  רק מבויימת.  (וכך גורמת להטעיה לצופה)
7) כאשר האלימות מוצגת ללא ביקורת וללא פרשנות המביעה זלזול בנקיטה באלימות.
8) כאשר האלימות מוצגת בצורה היתולית ומבדחת (בעוד שהאמת שהיא כלל לא כך היא כואבת ומסוכנת...)
9) כאשר האלימות מוצגת כפתרון לבעיות החיים ולא מוצג פתרון על ידי דיון מילולי. פשוט כי דיון מילולי ישעמם את הצופה ומטרת אנשי הטלוויזיה (משיקולי רייטינג ופרסומות...) לרתק את הצופה כמה שיותר גם אם זה יזיק לו...

עידוד נוסף לשימוש באלימות הוא מפני שרק לעיתים נדירות מוצג בטלוויזיה ההשפעות ארוכות הטווח של נפגעי האלימות בטלוויזיה. במציאות חיי היום יום של מקרי אלימות קשים זה נגמר בדרך כלל בהכנסה לבית סוהר, לבית החולים או לבית קברות. האלימות בטלוויזיה היא "נקייה" ועם מעט דם, כאב, או ייסורים.

ב- 73% מהמקרים93 מבצעי האלימות בסרטים בטלוויזיה הם אינם נענשים. זה נותן לצופים הצעירים את המסר ששימוש באלימות זו דרך מוצלחת וטובה לפתור בעיות.
47%  מכל מקרי האלימות בטלוויזיה לא מתארים את הכאב והנזק שחווה הקורבן ורק 16% מהתוכניות האלימות מראות את ההשלכות השליליות ארוכות הטווח של  השימוש שנעשה באלימות כמו נזקים פסיכולוגיים, הרגשיים והפיננסיים, של האלימות, בתוכניות הילדים רק 5% מהתוכניות מציגות ההשפעות השליליות ארוכות טווח של האלימות.

בטלוויזיה יש שימוש נרחב בכלי נשק, ההצגה הנרחבת שלהם גורמת להנחה המוטעית ששימוש בכלי נשק ואלימות היא הפתרון המהיר והטוב והפשוט כדי לפתור בעיות. זה מראה תמונה מעוותת שכאילו כל אחד מחזיק אקדח, ואם השחקן הראשי מחזיק באקדח בידיו, זה פותר את כל הבעיות. במיוחד שעל פי מחקר94 של "מכון המחקר הלאומי לאלימות בטלוויזיה"- 25% ממקרי האלימות בטלוויזיה קשורים לשימוש באקדח.

למי שמסתפק האם אלימות בטלוויזיה לא משפיעה עליו או על ילדיו ניתן לשאול: האם חשבת פעם על כך שחברות עושות פרסומת בקטע קצר בן 30 ל- 60 שניות ומשלמות על כך מיליוני דולרים על מנת לשכנע אותנו לרכוש את מוצריה ולמרות שאנו יודעים שזו פרסומת חלקינו משתכנעים (אחרת החברות לא היו מפרסמות ולא היו מכסות את מיליוני הדולרים שהשקיעו בפרסומת)

חצי דקת פרסום95 בערוץ 2 בשעת צפיית שיא עולה כ- 10,000 דולר. וחצי דקת פרסום בשידורי משחקי הסופרבול בארצות הברית עולה כ- 1.5 מיליון דולר, סכומים אלה מלמדים על האפקטיביות של הטלוויזיה ככלי לשטיפת מוח.

תחשוב רגע, האם ייתכן כי לתשדיר-השירות הדורש ממני בשעה 9:20 להיזהר מפני חפץ
חשוד תהיה השפעה, ואילו לרצח של שעה 9:35 לא תהיה השפעה? הרי זה אותו המדיום הפועל בשני המקרים באותה מתכונת על אישיותנו.
ולעומת זאת סרטי האלימות בטלוויזיה היא בכמות זמן של פי 60 עד פי 240 מאשר זמן הפרסומת האם האלימות זאת לא משפיעה עלינו?