בהתחלה הפסיכולוגים ורופאי הילדים הסתפקו האם חשיפה לאלימות בטלוויזיה
תשפיע על ההתנהגות,2  מחקרים הציעו את התשובה.

מחקר ראשון
המחקר הראשון86 נעשה על ידי ד"ר ברנדון סנטרוול, פרופסור לאפדימיולוגיה באוניברסיטת וושינגטון, הוא חקר נתונים של הכנסת הטלוויזיה לראשונה באזורים שונים בעולם וגילה שבצפון אמריקה (ארה"ב) ובקנדה הטלוויזיה הוכנסה כמעט 30 שנה לפני שהיא הגיעה לדרום אפריקה, ד"ר סנטרוול בדק את שיעור מקרי הרצח לפני ואחרי שהטלוויזיה נכנסה לארה"ב ולקנדה, לעומת שיעור מקרי הרצח בדרום אפריקה באותה תקופה עצמה.

ד"ר סנטרוול ועמיתיו החוקרים העריכו מראש שהם  יגלו הפרש של בין 10 ל- 15 שנה להכנסת הטלוויזיה לבין המצב שיגיע שיעור מקרי הרצח בשווה למה שיש בארה"ב וזה מהסיבה שרצח הוא פעילות של אנשים בוגרים, וכדי שיגדלו "דור הטלוויזיה" דהיינו הדור של הילדים שגדלו על ברכי הטלוויזיה צריך לחכות שיגיע לגיל מספיק מבוגר שבו נוכל לראות את ההשפעות של הטלוויזיה על מקרי הרצח אצל הדור הצעיר.

וכך הוא גילה באמת, שבהתחלה (לפני הכנסת הטלוויזיה בארה"ב קנדה ודרום אפריקה) שיעור מקרי הרצח והאלימות היו שווים ב-3 הארצות, אולם בין 10 ל- 15 שנה לאחר הכנסת הטלוויזיה לארה"ב וקנדה קפץ שיעור מקרי הרצח והאלימות ב- 92%  בארה"ב וב- 93%  בקנדה, לעומת זאת בדרום אפריקה ששם עדיין הטלוויזיה לא הגיעה שיעור מקרי רצח נשאר יציב!

מחקר המשך שעקב אחרי הכנסת הטלוויזיה לדרום אפריקה גילה ש- 14  שנה לאחר הכנסת הטלוויזיה לדרום אפריקה קפץ שיעור מקרי הרצח והאלימות ב- 130%  לעומת זאת בארה"ב השיעור הגבוה נשאר כמות שהוא.
 
קבוצת המחקר בראשותו של ד"ר סנטרוול גם ניתחה מקומות ואיזורים בתוך ארה"ב לפני שנכנסה הטלוויזיה לעומת שיעור מקרי הרצח לאחר מכן באותם מקומות בארה"ב עצמה, אחרי שהחוקרים  בחנו את התיאוריה לעומת  תיאוריות אחרות שהופרכו הם הגיעו למסקנה וסיכמו כך:
התזמון של הכנסת הטלוויזיה למקום כלשהו מנבא מראש את הגידול בשיעור האלימות באותו מקום...(התוצאה היא) הכפלה של שיעור מקרי הרצח אחרי שבאותו מקום האזרחים נחשפו לטלוויזיה, לעומת מקום שבו לא נחשפו האזרחים הטלוויזיה, השיעור הוא 2:1 (דהיינו כל מקום/ איזור שנחשף לטלוויזיה שיעור הרצח ואלימות קפץ פי 2 לעומת מקום אחר שבו הציבור לא נחשף לטלוויזיה).

במאמר לכתב עת של ארגון הרפואה האמריקאי מסכם ד"ר סנטרוול:
"המחקרים מצבעים על כך שאם בצורה היפותטית, טכנולוגיית הטלוויזיה מעולם לא היה מתפתחת, בארה"ב היו כל שנה פחות 10,000 מקרי רצח, פחות 70,000 מקרי אונס, ופחות 700,000 מקרי  אלימות"

להלן טבלה הממחישה את השפעת הכנסת הטלוויזיה לארה"ב לעומת דרום אפריקה שעדין לא נכנסה שם הטלוויזיה.

תמונה 13
תרגום והסבר לטבלה:
1) הקווים המקווקווים האלה - - - -  מבטאים את אחוז הבתים בהם החזיקו טלוויזיה בארה"ב.
ניתן לראות שמשנת 1947 עד לשנת 1972 עלה אחוז הבתים שהחזיקו טלוויזיה
 מ- 0% ל- 97%.

2) הקו הישר ________   מבטא את שיעור מקרי הרצח שנעשו על כל 100,000 תושבים בארה"ב. 

ניתן לראות שבשנת 1947 שיעור מקרי הרצח בשנה היתה בערך כ- 110 בעוד שבשנת 1972 שיעור מקרי הרצח קפץ פי שתיים ל- 220 מקרי רצח על כל 100,000 תושבים.

3) הקו עם העיגולים -------(-----(--------- מבטא את שיעורי הרצח בדרום אפריקה ששם עדיין טכנולוגיית הטלוויזיה לא הגיעה ועל כן ניתן לראות ששיעור מקי הרצח על כל 100,000  תושבים נשאר יציב פחות או יותר בכל השנים.

מחקר שני
המקרה השני שמשך את תשומת ליבם של החוקרים היה על ידי המחקר של פרופסור לפסיכולוגיה וויליאם מקבת' מאוניברסיטת בריטיש קולומביה הוא חקר87 את השפעת הכנסת שידורי הטלוויזיה בעיירות בקנדה, הוא בדק את העיירה ששמה "נוטל" ששם נכנסו שידורי הטלוויזיה בשנת 1973 לעומת זאת בעוד 2 עיירות דומות מבחינה דמוגרפית שעדיין לא נכנסו שידורי הטלוויזיה.

הפרופסור וקבוצת החוקרים מהאוניברסיטה השוו בין רמות האלימות כמו  מכות, דחיפות ונשיכות בעיירה "נוטל" לפני שנכנסה הטלוויזיה לעיירה ולאחר שתי שנים לאחר שהטלוויזיה נכנסה וזה לעומת 2 העיירות האחרות הדומות מבחינה דמוגרפית, התוצאות שהיו שבזמן שבעיירה "נוטל" תוך שנתיים עלתה רמת האלימות ב- 160% !

ולעומת זאת ב- 2 העיירות ששם עדיין הטלוויזיה לא נכנסה לא נרשם שום שינו ברמת האלימות, 6 קבוצות חוקרים מהאוניברסיטה בדקו את התוצאות והגיעו למסקנה שאין הבדל משמועתי בין העיירות האחרות לבין העיירה נוטל מבחינה דמוגרפית וסוציולוגית ורק ההבדל היחיד הוא הכניסה של הטלוויזיה לעיירה!

הצהרה של 6 ארגוני בריאות הציבור הגדולים ביותר בארצות הברית.

להלן המסמך באנגלית ולאחריו התרגום בעברית
Joint Statement on
The Impact of Entertainment Violence on Children
Congressional Public Health Summit
July 26, 2000

We, the undersigned, represent the public health community. As with any community, there exists a diversity of viewpoints - but as with many matters, there is also a consensus. Although a wide variety of viewpoints on the import and impact of entertainment violence on children may exist outside the public health community, within it, there is a strong consensus on many of the effects on children's health, well-being and development.

Television, movies, music and interactive games are powerful learning tools and highly influential media. The average American child spends as much as 28 hours a week watching television and typically at least an hour a day playing video games or surfing the internet. Several more hours each week are spent watching movies and videos, and listening to music. These media can, and often are, used to instruct, encourage, and even inspire. But when these entertainment media showcase violence - and particularly in a context which glamorizes or trivializes it - the lessons learned can be destructive.
There are some in the entertainment industry who maintain that 1) violent programming is harmless because no studies exist that prove a connection between violent entertainment and aggressive behavior in children, and 2) young people know that television, movies, and video games are simply fantasy. Unfortunately, they are wrong on both counts.
At this time, well over 1000 studies - including reports from the Surgeon General's office, the National Institute of Mental Health, and numerous studies conducted by leading figures within our medical and public health organizations - our own members - point overwhelmingly to a causal connection between media violence and aggressive behavior in some children. The conclusion of the public health community, based on over 30 years of research, is that viewing entertainment violence can lead to increases in aggressive attitudes, values and behavior, particularly in children.
Its effects are measurable and long-lasting. Moreover, prolonged viewing of media violence can lead to emotional desensitization toward violence in real life.
The effect of entertainment violence on children is complex and variable. Some children will be affected more than others. But while duration, intensity, and extent of the impact may vary, there are several  measurable negative effects of children's exposure to violent entertainment. These effects take several forms.
• Children who see a lot of violence are more likely to view violence as an effective way of settling conflicts. Children exposed to violence are more likely to assume that acts of violence are acceptable behavior.
• Viewing violence can lead to emotional desensitization towards violence in real life. It can decrease the likelihood that one will take action on behalf of a victim when violence occurs.
• Entertainment violence feeds a perception that the world is a violent and mean place. Viewing violence increases fear of becoming a victim of violence, with a resultant increase in self-protective behaviors and a mistrust of others.
• Viewing violence may lead to real life violence. Children exposed to violent programming at a young age have a higher tendency for violent and aggressive behavior later in life than children who are not so exposed.
Although less research has been done on the impact of violent interactive entertainment (video games and other interactive media) on young people, preliminary studies indicate that the negative impact may be significantly more severe than that wrought by television, movies or music. More study is needed in this area, and we urge that resources and attention be directed to this field.
We in no way mean to imply that entertainment violence is the sole, or even necessarily the most important factor contributing to youth aggression, anti-social attitudes, and violence. Family breakdown, peer influences, the availability of weapons, and numerous other factors may all contribute to these problems. Nor are we advocating restrictions on creative activity. The purpose of this document is descriptive, not prescriptive: we seek to lay out a clear picture of the pathological effects of entertainment violence. But we do hope that by articulating and releasing the consensus of the public heath community, we may encourage greater public and parental awareness of the harms violent entertainment, and encourage a more honest dialogue about what can be done to enhance the health and well-being of America's children.
Statement signed by:
American Medical Association
American Academy of Pediatrics
American Psychological Association
American Psychiatric Association
American Academy of Family Physicians
American Academy of Child &Adolescent Psychiatry

תרגום
הצהרה משותפת על השפעת האלימות בסרטים על ילדים
ועידת פיסגה של הממונים על בריאות הציבור מטעם הקונגרס
26 ליולי, 2000

אנו החתומים מטה, מייצגים את קהילת העוסקים בבריאות הציבור. כבכל קהילה, קיים בקהילה זו מגוון השקפות - אבל כמו בעניינים רבים, קיים גם קונצנזוס.

אף כי מחוץ לקהילת העוסקים בבריאות הציבור קיימות השקפות שונות ומגוונות על פעולת האלימות בבידור על ילדים ועל השפעתה עליהם, בתוך הקהילה שוררת הסכמה מוצקה לגבי  רבות מן ההשפעות על בריאותם, רווחתם והתפתחותם של הילדים. 

טלוויזיה, סרטים, מוסיקה ומשחקים אינטראקטיביים הם כלי למידה רבי עצמה וכלי תקשורת רבי-השפעה.

ילד אמריקאי ממוצע מבלה כ- 28 שעות בשבוע בצפייה בטלוויזיה ובאופן אפייני לפחות שעה ביום במשחקי וידיאו או בגלישה באינטרנט. עוד כמה שעות שבועיות הוא מבלה בצפייה בקולנוע ובסרטי וידיאו, ובהאזנה למוסיקה.

אמצעי תקשורת אלה יכולים, ותכופות אף משמשים, ללמד, לעודד ולהאציל השראה. אבל כאשר כלי תקשורת אלה מציגים לראווה אלימות - במיוחד בהקשרים המציגים אותה כזוהרת או כעניין של מה בכך - השיעורים הנלמדים עלולים להיות הרסניים.

מצויים אנשים בתעשיית הבידור הקובעים כי 1) אלימות בתכניות אינה מזיקה מכיוון שאין מחקרים המוכיחים קשר בין אלימות בבידור לבין התנהגות תוקפנית אצל ילדים, ו-2) אנשים צעירים יודעים שטלוויזיה, קולנוע ומשחקי וידיאו הם פשוט פנטסיה. לרוע המזל, טענותיהם אינן נכונות בשני המקרים.

בשעה זו, יותר מאלף מחקרים - כולל דוחו"ת של משרד הבריאות הכללי, המוסד הלאומי לבריאות הנפש ומגוון מחקרים מאת אנשי מפתח בארגוני הרפואה ובריאות הציבור שלנו -  חברי קהילה זו עצמה - מצביעים באופן מוחץ על קשר בין אלימות בכלי התקשורת לבין התנהגות תוקפנית אצל ילדים.

מסקנות קהילת בריאות הציבור, המבוססות על יותר מ-30 שנות מחקר, הן שצפייה באלימות בסרטים ובתכניות בידור עשויה להוביל לעלייה בעמדות, בערכים ובהתנהגויות תוקפניות, בייחוד אצל ילדים.

השפעות אלה הן ניתנות למדידה וארוכות-טווח. יתרה מכך, צפייה ממושכת באלימות בכלי התקשורת עלולה להוביל להקהיית הרגישות כלפי אלימות בחיים האמיתיים.
* השפעת  האלימות בסרטים על ילדים היא מורכבת ומשתנה. יש ילדים שיושפעו יותר מאחרים. אבל בעוד שמשך ההשפעה, עצמתה וטווחה עשויים להשתנות, הרי שכמה השפעות שליליות  של חשיפת ילדים לאלימות בתכניות ובסרטים ניתנות למדידה.
* ילדים שרואים הרבה אלימות יחשבו במקרים רבים יותר את האלימות לדרך יעילה ליישוב עימותים. ילדים שנחשפים לאלימות מועדים יותר להתייחס לפעולות אלימות כאל התנהגות מקובלת.
* צפייה  באלימות עלולה להוביל להקהיית התגובה לאלימות בחיים. היא עלולה להקטין את הסיכוי לכך שאדם ייחלץ לעזרת קרבן אלימות כשהוא נתקל בה.
* אלימות בסרטים מזינה את התפישה שלפיה העולם הוא מקום אלים ומרושע. צפייה באלימות מגבירה את הפחד ליפול קרבן לאלימות, עם גידול הנובע ממנו בהתנהגויות מתגוננות וחוסר אמון בזולת.
* צפייה באלימות עלולה להוביל לאלימות בחיים. ילדים שנחשפו לאלימות מצולמת בגיל צעיר מגלים נטייה גדולה יותר להתנהגות אלימה ותוקפנית בהמשך חייהם   מאשר ילדים שלא נחשפו עד כדי כך.

למרות שנעשה פחות מחקר על השפעת המשחקים האינטראקטיביים ( וידיאו וסוגים אחרים) על צעירים,   המחקרים המקדימים מראים שהשפעתם השלילית עשויה להיות חמורה באופן ניכר מזו שגורמים הטלוויזיה, הקולנוע או המוסיקה. נחוץ יותר מחקר בתחום הזה, ואנו מפגיעים בזאת שיוקצו לכך המשאבים ותשומת הלב הנאותים.

בשום אופן איננו טוענים שהאלימות בתכניות בידור וסרטים היא הגורם היחידי, או אפילו בהכרח הגורם העיקרי התורם לתוקפנות,  לעמדות אנטי-חברתיות ולאלימות. הרס משפחה, השפעות של לחץ חברתי, נגישות כלי הנשק ושלל גורמים אחרים  עלולים כולם לתרום לבעיות האלה. ואין אנו מטיפים להגבלת הפעילות היצירתית. מטרתו של מסמך זה לתאר מצב, לא להטיל סמכות; אנו שואפים לשרטט תמונה ברורה של ההשפעות החולניות הנודעות לאלימות בסרטים ובתכניות הבידור. אבל אנו אכן מקווים שמתן ביטוי נאות לקונצנזוס של קהילת בריאות הציבור יעודד מודעות ציבורית והורית יותר גדולה לנזקי הצפייה באלימות, ויעודד דו-שיח יותר הוגן על מה שניתן לעשות לקידום בריאותם.

על החתום:
התאחדות הרופאים באמריקה
האקדמיה האמריקאית למחלות ילדים
התאחדות הפסיכולוגים האמריאקאית
התאחדות הפסיכיאטרים האמריקאית
האקדמיה האמריקאית לרופאי משפחה
האקדמיה האמריקאית לפסיכיאטרייה של ילדים ונוער